תוכן

הנני רוצה לתת טעם אל החג הזה של ל"ג בעומר, הנקרא יומא דהלולא של התנא האלקי רבי שמעון בן יוחאי, ועפ"י ההלכה (שו"ע או"ח סימן תצג סעיף ב') אין אומרים בו תחנון, ועושים בו שמחת נשואין, ויש שמסתפרים בו. וביותר חוגגים יום זה בארצנו הקדושה, ול"ג בעומר נעשה ליום טוב של שמחה ורקודים וזמירות, ומרבים בהדלקת נרות ומדורות, ובפרט לאלה הנוסעים למירון, כמו שהננו רואים ויודעים את זה בכל השנים.

 ואי אפשר לומר שמחמת ההסתלקות סתם, שרבי שמעון נסתלק ביום זה, הלא עפ"י ההלכה (שו"ע או"ח סימן תקפ סעיף ב') יום ההסתלקות של צדיק הוא יום תענית. יש שרוצים לומר היות שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום (ראש השנה יא, א), הנה השמחה היא מחמת שביום ל"ג בעומר נולד רבי שמעון. אבל בכל זאת קשה, למה דוקא היום שנולד רבי שמעון יהי' יותר חשוב מז' באדר שבו נולד משה רבינו, וכן מכל הצדיקים.

להבין את זה נקדים מאמר חז"ל בגמרא במסכת מנחות (כט, ב), שם כתוב, שכאשר משה עלה למרום וראה שהקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות, היינו שתיקן את האותיות עם תגין, אמר לפניו מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו'. אמר לפניו רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן התורה על ידי, אמר לו, שתוק! כך עלה במחשבה וכו'.

גם יש מאמר חז"ל במסכת יבמות (סב, ב): "אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת". והמפרשים אומרים (עי' שו"ע או"ח סימן תצג סעיף ב') שזה היה מפסח ועד ל"ג בעומר.

ויש להוסיף, שמה שכתוב שהעמידו התורה באותה שעה הוא לאו דוקא, כי הלא מימיהם אנו שותים עד היום, וכל התורה שבעל פה היא רובה ככולה מאותם חמשת התנאים, כי הלא סתם משנה רבי מאיר, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, ורבי יוסי חיבר סדר עולם רבה וזוטא, ויש דעה שבין חמשת התלמידים היה רבי נחמיה, וסתם תוספתא רבי נחמיה^[1].

ולכן יש לנו להתבונן היטב מה שחז"ל אמרו שחטאם של הי"ב אלף זוגות היה שלא נהגו כבוד זה לזה. כי במלים אלה רמזו לנו הכל, כי יש ב' מיני חרות: א', חרות משעבוד העמים כמו יציאת מצרים, שהשם הוציאנו מעבדות לחרות. ויש חרות יותר גדולה, היינו חרות ממלאך המות, חרות נצחית, שלחרות זו זכינו בחג השבועות זמן מתן תורתנו^[2]. בין חרות הראשונה אל השניה, ישנם מ"ט ימי העומר.

אחר שנגלה האור הגדול של ליל פסח, שבו נעשה הנס של יציאת מצרים, צוה לנו הקב"ה שנכין עצמנו במ"ט ימים אלה, לקבל את האור הגדול של החרות הנצחי של מתן תורה, ואלה הם ימי הספירה "וספרתם לכם" (ויקרא כג, טו), שעל ידי הקדושה והטהרה שזכינו לזכך את עצמנו להיות לעם אחד בלב אחד, כמו שכתוב (שמות יט, ב) "ויחן ישראל" לשון יחיד, זכינו לקבל את התורה בהר סיני.

מ"ט ימי ספירה אלה רומזים על הקדושה הזאת, והזיכוך הזה ב'לב טוב': ל"ב ימים עד ל"ג בעומר, וטו"ב ימים מל"ג בעומר עד חג השבועות, יחד הם מ"ט ימים – "לב טוב" הם מ"ט.

וזה היה ההבדל בין תלמידי רבי עקיבא הראשונים של לפני ל"ג בעומר, אל החמשת התלמידים שרבי עקיבא הלך אליהם אחר ל"ג בעומר. כי אלה זכו ל'לב' לבד, ולא נהגו כבוד זה לזה, שאל ה'טוב' לא זכו, ולכן מתו ולא נשאר מהם שום זכר. משא"כ החמשה התלמידים שזכו אל הטוב ימים מל"ג בעומר והלאה, מימיהם אנו שותים ואנו נהנים מתורתם עד היום.

ורבי שמעון בן יוחאי ביום שעלתה נשמתו לשמי מרומים, גילה את האור הגנוז הזה הנקרא טוב, כמו שנאמר (בראשית א, ד) "וירא אלקים את האור כי טוב", והיינו האור המכניע את הלב לקבל את הטוב, לקיים את המצוה של 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח), היינו לאהוב כל איש מישראל כנפשו, וקיבל רשות לגלות את תורתו של רבי עקיבא רבו, ולכן קבעו יום זה ליומא דהלולא.

 ואני מברך אתכם שזכותו ותורתו ואורו של רבי שמעון תלווה אתכם עד שנזכה לאורו של משיח צדקנו בב"א.