תוכן

ד' לשונות משמשות לחכמת האמת
ל. לשון הא' הוא לשון התנ"ך ושמותיו וכנוייו. לשון הב' הוא לשון הלכה, ושפה זאת קרובה מאד ללשון התנ"ך. לשון הג' הוא לשון האגדות, והוא רחוקה מהתנ"ך לגמרי, משום שאיננה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתיחסות שמות וכינויים מוזרים, וגם שפה זו אינה מתיחסת להמובנים בדרך שורש וענפו. שפה הד' היא שפת הספירות והפרצופין. בכלל היה נטיה גדולה לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם, החכמה והמוסר עולים בקנה אחד כמ"ש אריסטו. ואין צריך לומר בעלי הקבלה. ועל כן, חכמים הראשונים הסתירו החכמה שבכתב רק בבחינת קוין ונקודות, גג ורגל, שמזה נולד והצטייר האלפא ביתא בצורת כ"ב אותיות שלפנינו, והוא הנקרא כתב אשורית, או משום שהוא מאושר מכל, או משום שבני אשור השתמשו בה בתחילה.