תוכן

שמעתי תש"ה
הנה בכדי לזכות לבחינת לשמה, אין זה בידי אדם להבינה, כי אין זה בשכל אנושי להבין איך אפשר להיות דבר כזה בעולם, וזהו מטעם כי כל מה שנותנים לאדם להבין שאם יעסוק בתורה ומצות ישיג משהו, מוכרח שתהיה שם תועלת עצמו, כי אחרת אין האדם מסוגל לעשות משהו. אלא זוהי הארה הבאה מלמעלה, ממרום, ורק מי שטועם זה, הוא יכול לדעת ולהבין. ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'" [תהילים ל"ד ט'].
אם כן יש להבין: בשביל מה האדם צריך לעשות תחבולות ועצות איך להגיע לשמה, הלא לא יעזרו לו שום עצות. ואם ה' לא יתן לו את הטבע השני הנקרא רצון להשפיע, לא תועיל לאדם שום יגיעה בכדי להשיג את הענין של לשמה.
התשובה היא כמו שארז"ל (אבות פרק שני מכ"א): "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". זאת אומרת, על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא, היות שזוהי בחינת תפלה, כי תפלה נקראת חסרון, ובלי חסרון אין מלוי. לכן כשיש להאדם צורך לבחינת לשמה, אז בא המלוי מלמעלה, ואז באה מלמעלה ענית התפלה, היינו שהוא מקבל מלוי על חסרונו. נמצא זה שצריכים את עבודת האדם בכדי לקבל מה' את הלשמה, הוא רק בחינת חסרון וכלי, והמלוי אין האדם יכול להשיג מעצמו אף פעם, אלא זוהי מתנת אלקים.
אולם התפלה צריכה להיות תפלה שלמה, היינו מעומק הלב. שפירושה, שהאדם יודע מאה אחוז, שאין מי בעולם שיכול לעזור לו, אלא ה' בעצמו. ואיך האדם יודע זאת, שאין מי שיעזור לו, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו? הידיעה הזאת האדם יכול להשיג דווקא, אם הוא השקיע כל הכוחות שיש ברשותו, ולא עזר לו. לכן מוטל על האדם לעשות כל המעשים שאפשר להיות בעולם, בכדי לזכות לבחינת לשם שמים. ואז הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. ואז הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו.
אבל האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות, היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות שאין האברים מסכימים לדעה זו. ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה', בלי שום תנאים. היות שהוא רואה שאין בידו לשכנע את גופו שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא שדווקא בזמן שהוא רואה שאין מה לקוות, שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב ואז מתקבלת תפלתו.
ויש לדעת שעל ידי זה שזוכה לבחינת לשמה, הוא ממית את היצר הרע, כי היצר הרע הוא הרצון לקבל. ועל ידי זה שזוכין להרצון להשפיע, אז הוא מבטל את הרצון לקבל, שהיה בידו מה לעשות. וזה נבחן שממית אותו, היות כיון שהעבירו מתפקידו ואין לו מה לעשות, כי כבר לא משתמשים עמו. וזה שנתבטל מפעולתו, נבחן שהמית אותו.
וכשהאדם יתן חשבון לנפשו "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" [קהלת א' ג'], אז הוא יראה שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו יתברך, מב' טעמים: א) הלא בין כך ובין כך, היינו בין שהוא רוצה ובין שאינו רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה, ומה נשאר לו מכל היגיעה שנתן? ב) מה שאין כן אם האדם עובד לשמה, הוא מקבל תענוג גם בזמן העבודה, לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" ישעיהו מ"ג כ"ב]. ואמר: שזה דומה לאיזה עשיר שיצא מהרכבת, והיה לו תיק קטן, והעמיד זה במקום שכל הסוחרים מעמידים שם חבילותיהם, והסבלים לוקחים את החבילות, ומביאים אותם למלון ששם נמצאים הסוחרים. והסבל חשב שבטח תיק קטן,היה הסוחר בעצמו לוקח, ולא צריכים לזה סבל, לכן לקח חבילה גדולה, והסוחר רוצה לתת לו סכום קטן כפי שהוא רגיל לשלם, והסבל לא רוצה לקחת, והוא אומר, הכנסתי להמחסן של המלון חבילה גדולה שנתעייפתי מאד, ובקושי סחבתי את החבילה שלך, ואתה רוצה לתת לי סכום פעוט עבור זה?
והנמשל הוא, בזמן שאדם בא ואומר שהוא נתן יגיעה גדולה בזה שקיים תורה ומצוות, אומר לו הקדוש ברוך הוא: "לא אותי קראת יעקב", היינו לא החבילה שלי לקחת, אלא החבילה הזו שייכת למישהו אחר. היות שאתה אומר שיש לך הרבה יגיעה בתורה ומצוות, בטח שהיה לך בעל בית אחר שבשבילו עבדת, לכן לך אליו שהוא ישלם לך. וזה שנאמר: "כי יגעת בי ישראל", זאת אומרת מי שעובד אצל הבורא, אין לו שום יגיעה, אלא להיפך תענוג והתרוממות רוח, מה שאין כן מי שעובד לשם מטרות אחרות, הוא לא יכול לבוא בטענות להבורא, מדוע הבורא לא נותן לו חיות בעבודה? היות שהוא לא עבד עבור ה', שה' ישלם לו עבור עבודתו. אלא האדם יכול לבוא בטענה לאלו אנשים שהוא עבד בשבילם, שהם ישפיעו לו תענוג וחיות. והיות בשלא לשמה יש הרבה מטרות, לכן האדם צריך לדרוש מהמטרה שעבד בשבילה, שהמטרה הזו שעבד בשבילה היא תתן לו שכר, היינו תענוג וחיות, ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עשיהם כל אשר בטח בהם" [תהילים קט"ו ח'].
אבל לפי זה יהיה קשה, הלא אנו רואים, שאפילו בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, בלי שום כוונה אחרת, ומכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שנגיד שהחיות הזאת מחייבת אותו לקבל על עצמו את העול מלכות שמים. ומה שכן הוא מקבל עליו את העול, הוא רק מטעם אמונה למעלה מהדעת. היינו שעושה זאת בבחינת התגברות בכפיה, שלא בטובתו. אם כן נשאלת השאלה, מדוע הוא כן מרגיש יגיעה בעבודה זו, שהגוף מסתכל כל רגע, מתי אני אוכל להפטר מעבודה זו, היות שאין האדם מרגיש שום חיות בעבודה. ולפי הנ"ל, בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, שאין לו אז שום מטרה רק לעבוד בעל מנת להשפיע, אם כן מדוע אין ה' משפיע לו טעם וחיות בעבודה?
והתשובה היא, כי יש לדעת, שענין זה הוא תיקון גדול, שלולי כך, היינו שאם היה מאיר אור וחיות תיכף בזמן שהאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, היתה לו חיות בעבודה, היינו שהרצון לקבל גם כן היה מסכים לעבודה זו. אז בטח מדוע הוא מסכים? בטח הוא מטעם שרוצה למלאות תאותו, היינו שהיה עובד מטעם תועלת עצמו. ואם היה כך, לא היתה שום מציאות שיהא באפשרות להגיע לשמה, כי האדם היה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו, מטעם שהוא מרגיש בעבודת ה' יותר תענוג מתאוות גשמיות, אם כן היה האדם מוכרח להשאר בשלא לשמה, וזה מטעם שהיה לו סיפוק בעבודה, ובמקום שיש סיפוק אין האדם מסוגל לעשות שום דבר. כי בלי רווחים אין האדם מסוגל לעבוד, אם כן אם האדם היה מקבל סיפוק בעבודה זו דשלא לשמה, היה מוכרח להשאר במצב הזה.
וזה היה דומה כמו דאמרי אינשי (כמו שאומרים אנשים), בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב לתופסו, גם הגנב רץ וצועק: "תפסו את הגנב", ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו. אבל בזמן שהגנב היינו הרצון לקבל לא מרגיש טעם וחיות בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שתהיה להמטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם הוא, בכדי שעל ידי עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע.
וזהו כמו שנאמר: "אז תתענג על ה'" [ישעיהו נ"ח י"ד], שפירוש של אז הוא: מקודם שהוא בתחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה, מה שאין כן אחר כך, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא להסתכל על עצמו אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין שהוא עובד מפני שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו. והאדם צריך להאמין שה' מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם זאת, והכל הקדוש ברוך הוא מסתכל על הכוונה, ומזה יש נחת להבורא. "אז" האדם זוכה להתענג על ה', שגם בעת עבודת ה' כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה', כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשירה את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה'. נמצא שגם אז התענוג שהוא מקבל הוא "על ה'", היינו לה' דווקא.