תוכן

שמעתי תש"ה
ענין לשמה. בכדי שהאדם יזכה לשמה, הוא צריך לאתערותא דלעילא, כי זוהי הארה ממרום, ואין זה בשכל האנושי להבין אלא מי שהוא טועם הוא יודע, ועל זה נאמר: "טעמו וראו כי טוב ה'" [תהילים ל"ד ט']
ומשום זה צריך האדם בזמן קבלת עול מלכות שמים, שתהיה על תכלית השלימות, היינו כולו להשפיע ולא לקבל כלום. ואם האדם רואה שאין האברים מסכימים לדעה זו, אין לו עצה אחרת אלא תפילה, שישפוך שיחו לה' שיעזור לו שגופו יסכים לשעבד את עצמו להקב"ה.
ואל תאמר אם בחי' לשמה היא מתנה מלמעלה, מה מועילה התגברותו ועבודתו על הסגולות והתיקונים שהוא עושה בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה'.
ועל זה תרצו חז"ל ואמרו [אבות פרק שני מכ"א]: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא, שזוהי בחינת תפלה, אבל א"א שתהיה תפילה אמיתית אם לא יודע מקודם שבלי תפילה א"א להשיגה. לכן על ידי המעשים והסגולות שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקמים אצלו כלים מתוקנים שירצו לקבל את 'הלשמה'. ואז לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, משום שראה שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, ואז הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו, ונותן לו המתנה של לשמה.
וגם צריך לדעת שעל ידי קניית הלשמה, הוא ממית את היצר הרע, משום שהיצר הרע נקרא המקבל לתועלת עצמו, ועל ידי זה שזוכין להשפיע אז הוא מבטל את תועלת עצמו. וענין המיתה פירושו שהוא כבר לא משמש עם כלי הקבלה שלו לתועלת עצמו. וכיון שביטל את תפקידו הוא נבחן למת.
ובאם האדם יתן חשבון לנפשו "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" [קהלת א' ג'], אז הוא רואה שלא כל כך קשה לשעבד את עצמו לשמו יתברך, מב' טעמים: א) הלא בין כך ובין כך, היינו בין שרוצה ובין שלא רוצה, הוא מוכרח להתיגע בעולם הזה. ב) שגם בזמן העבודה אם הוא עובד לשמה, הוא מקבל תענוג מן העבודה בעצמה, לפי המשל של המגיד מדובנא ז"ל, שאמר על הכתוב "ולא אתי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" [ישעיהו מ"ג כ"ב] שפירושו הוא שמי שעובד אצל השי"ת אין לו שום יגיעה, אלא להיפך,שיש לו תענוג והתרוממות רוח, אלא מי שלא עובד לשם השי"ת אלא לשם מטרות אחרות, לא יכול לבוא בטענות אצל השי"ת, מדוע לא משפיע לו חיות בעבודה? היות שהוא עובד למטרה אחרת, שרק לשם מי שהוא עובד הוא יכול לבוא בטענה אליו שישפיע לו חיות ותענוג בעת עבודתו. ועליהם נאמר "כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם" [תהילים קט"ו ח']
ואל יקשה בזה, מדוע בזמן שהאדם מקבל על עצמו את העול מלכות שמים, היינו שרוצה לעבוד בעל מנת להשפיע להבו"י, עדיין מכל מקום אינו מרגיש שום חיות, שהחיות הזאת תחייב אותו את קבלת עול מלכות שמים, אלא צריך לקבל על עצמו בעל כורחו שלא בטובתו, היינו שהגוף לא מסכים על עבדות זו, מדוע אין הקב"ה לא משפיע לו אז חיות ותענוג?
הטעם שזה הוא תיקון גדול, שלולי זאת הרצון לקבל היה מסכים לעבודה זו, ואף פעם לא היתה לו באפשרותו להגיע לשמה, אלא תמיד היה עובד מטעם תועלת עצמו, היינו למלאות תאוותו. וזה דומה כמו דאמרי אינשי, שהגנב בעצמו צועק: "תפסו את הגנב", ואז אי אפשר להכיר מי הוא הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא הגניבה מידו.
אבל בזמן שהגנב היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה שהיא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שתהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריכה להיות רק לה', כמו שנאמר: "אז תתענג על ה'" [ישעיהו נ"ח י"ד]. היינו מקודם כשהיה עובד לה' לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו היתה על דרך הכפיה, מה שאין כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה' מהעבודה בעצמה והיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא שגם התענוג יהיה אז לה' דווקא.