תוכן

הצורך ליגיעה היא דבר הכרחי. דמאחר שהשי"ת נותן מתנה לאדם, הוא רוצה שירגיש בטיב המתנה, אחרת הוא יהיה בחי' שוטה, כמו שאמרו רז"ל [חגיגה ד' ע"א]: "איזהו שוטה? המאבד מה שנותנין לו", דמאחר שאינו מחשיב את החשיבות שבדבר, לכן אינו שם לב לשמור את המתנה. וזה כלל שאין האדם מרגיש שום חשיבות באיזה דבר אם לא היה לו צורך להדבר. וכפי ערך הצורך והיסורים אם אינו משיגו, כן ממש באותו השיעור הוא מרגיש טעם תענוג ושמחה במילוי החסרון.
כדוגמת למי שנותנים כל מיני משקין טובים, ואם אינו צמא אין לו שום טעם, כמ"ש [משלי כ"ה כ"ה] "כמים קרים על נפש עיפה". ולכן כשמסדרים סעודות בכדי להנאות ולשמח לקהל, אזי המנהג, כמו שמכינים בשר ודגים וכל מיני דברים טובים, אזי נזהרים לערוך על השלחן ג"כ דברים חריפים ומרים, דהיינו חרדל ופלפלים חריפים ודברים חמוצים ודברים מלוחים, וזה הכל בכדי לעורר את היסורים של רעבון. כי כשהלב טועם טעם מר וחריף, אזי מתעורר רעבון וחסרון שהאדם זקוק למלאות את חסרונו עם הסעודה של הדברים הטובים. ולא יעלה על לבו של מישהו לשאול, למה לי את הדברים המעוררים יסורים של רעבון, הלא על בעה"ב להכין רק מילוי לחסרון, דהיינו הסעודה, ולא להכין דברים שמעוררים למילוי חסרון? והתשובה מובנת לכל, משום אם בעה"ב רוצה שהאנשים יהנו מהסעודה, אזי כפי שיעור שיהיה להם החסרון לסעודה, כן ממש באותו שיעור הם יהנו מהסעודה. נמצא שאם הוא ירבה דברים טובים, זה עוד לא יועיל שיהנו מהסעודה, מטעם הנ"ל, כי אין מילוי בלי חסרון.
לכן בכדי לזכות לאור השי"ת, ג"כ צריך להיות בחי' חסרון, והחסרון לזה הוא היגיעה. בשיעור שהאדם מתיגע ודורש את ה' בזמן ההסתרה ביותר, בשיעור הזה הוא נעשה נצרך לה', היינו שה' יאיר עיניו שיזכה ללכת בדרך ה'. אזי כשכבר יש לו הכלי הזה של חסרון, אזי כשהשי"ת יתן לו איזו עזרה משמים, אזי כבר ידע איך לשמור את המתנה הזו. נמצא שהיגיעה היא בחי' אחורים, וכשמקבל את האחורים יש לו מקום שיוכל לזכות לבחי' פנים. וע"ז נאמר (משלי י"ח ב') "לא יחפוץ כסיל בתבונה", ז"א שאין לו צורך כ"כ שירצה להתייגע על התבונה בכדי להשיגה, נמצא שאין לו האחוריים, ממילא א"א לזכות לבחי' הפנים. וזה ענין (אבות פ"ה מכ"ז) "לפום צערא אגרא" - היינו הצער הנק' יגיעה עושה את הכלי שיכול לזכות לבחי' "אגרא", ז"א כפי שיעור שיהיה לו הצער, באותו שיעור הוא יכול אח"כ לזכות לבחי' השמחה והתענוג.