תוכן

פנחס תשל"ב
פהזורעים
לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום (כה,יב)
ויל"ה, הלא ידוע, "במידה שאדם מודד בה מודדין לו", היינו מדה כנגד מדה. וכאן הלא פנחס עשה מעשה של רציחה, שהרג את שניהם, וא"כ איזה שייכות יש שיהיה מגיע לו בחינת שלום, איזה מדה כנגד מדה שייך כאן.
אלא, כפי הידוע שתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא מסיבת השינוי־צורה המפריד בין המשפיע למקבל, לכן אין השפע נמשך, מטעם שלא יבא לידי פרוד. ומשום זה יש לכל אחד ואחד טענות ותביעות להקב"ה, וכמו כן בין אדם לחברו. כי בזמן שאין חסרון לאדם אין הוא מתקוטט עם השני, וכל המריבות באות משום שאדם מרגיש בעצמו בחינת חסרון, לכן יש לו טענות ומריבות עם חברו, וכמו"כ עם הקב"ה, מדוע הקב"ה לא משלים את רצונו מה שחסר לו.
והאמת, מה שמונע מלהתפשט השפע למטה הוא מטעם שחסר השתוות הצורה, היינו הכלי המוכשר לקבל שהוא הלשם שמים. וזה ידוע, שכל החטאים באים רק מבחינת קבלה לעצמו. ומכיון שעל ידי החטא של זמרי נתקלקלו הכלים המוכשרים לקבל, שהוא גרם שיסתמו צינורות השפע מלהתפשט למטה, ועל ידי זה נתרבו המחלוקות - הן בין אדם לחברו, שע"י החטא הגדילו את הכלי קבלה לעצמו. וכן גרמו מחלוקת בין אדם להקב"ה, כי נפסקו ההשפעות הטובות לבוא למטה.
לכן כשפנחס הרגם, אז תיקן חזרה את הכלים, שיהיו מוכשרים לקבל את השפע מלמעלה. לכן נעשה שלום בין אדם למקום, משום שהקב"ה משפיע חזרה כל טוב. וזהו: "השיב חמתי". היינו, משום שרצון ה' הוא להשפיע, וזמרי גרם שיפסיק מלהשפיע. וכמו"כ נעשה שלום בין אדם לחברו, כיון שכבר נתתקן אצל כל אחד ואחד כלי הקבלה שלו וממילא אין לו מה לחלוק על חברו. לכן אמר הכתוב: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". מטעם שהוא גרם את השלום ע"י המעשה שעשה.