תוכן

תשמ"ד-מה מאמר כד
לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך הנה קשה ע"ז, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא אדם מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.
הנה ע"ד העבודה יש לפרש, שארצך הוא מלשון רצון כמו שדרז"ל על תדשא הארץ דשא, סמכה לעשות רצון בוראה. לפי"ז יהיה הפירוש לך לך מארצך, היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית, לכן נאמר לו שיצא מאהבה עצמית.
וממולדתך, יש לפרש, שענין אב ותולדה, הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה בא מטיפה שבמוח האב, ועי"ז יוצא אח"כ תולדה כמו שדיברנו במאמרים הקודמים, זאת אומרת היגיעה שהאדם הולך לעבוד הוא מטעם שהוא בכדי לקבל שכר, נמצא שהיגיעה מוליד לו שכר, ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה, נמצא לפי"ז מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן הנקרא שכר.
ובענין השכר, כבר דברנו מזה שיש ב' מיני שכר. א' הנקרא שכר עוה"ז, ב' הנקרא שכר בעוה"ב כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפד אות קצ), וב' אלו אומר הזה"ק שזה לא נקרא עיקר, ומפורש שם בהסולם משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ לקבל.
אי לזאת יוצא אם האדם מתיגע בתורה ומצות, על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא שהן האב היינו היגיעה והן התולדה שנולד לו מהיגיעה הנקרא שכר הכל היה על בסיס של האהבה עצמית, זאת אומרת שהטיפה במוח האב הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית, וממילא הולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.
ונאמר לו לך לך מארצך, דהיינו מהרצון לקבל שלך, וממלודתך, היינו תולדות שנולדו מבית אביך, היינו השכר שנולד מבית אביך שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית שמכל אלה הוא יתרחק.
אל הארץ אשר אראך, והארץ הזה יהיה פירוש רצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה אליו, אשר אראך, פירוש שהבורא יראה את עצמו אליו. משא"כ על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.
אי לזאת על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך אלא על הרצון דלהשפיע שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר. ומתגלה אליו הבורא.
ואעשך לגוי גדול, במדרש רבה (פ' לט) אמר ר' לוי כשהיה אברהם אע"ה הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת, כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת, ואמר לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת. עכ"ל. ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של ארץ, היא רצון, בארם אותיות אברם, כשאברם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה יש אנשים שכל רצונם הוא, בהאורות וזה נקרא, אוכלין ושותין, שהכוונה על השכר לכן אמר שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת, שפירושו שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר, לכן אמר לא יהיה לי חלק ברצון הזה.
כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא שהוא בחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים שהעבודה שלהם יהיה בסדר, זאת אומרת שהכלים ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר, ועל הפירות שהוא השכר, על זה אין שמים לב, אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור. אז אמר הלואי יהיה חלק בארץ הזאת, היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה יהיה בסדר, ועל השכר, שהם הפירות זה לא עסק שלהם, וע"ז אמרו, הנסתרות לה' אלקינו, דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזה נגיעה כל שהוא בעבודה, וזה לו לזכיה גדולה, ורק הנגלות לנו וכו', שהוא בחינת מעשה.
ובזה יש לפרש ואעשך לגוי גדול, שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה, כנ"ל שגדלות לא נקרא, אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת, ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם, אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת הנסתרות לה' אלקינו, שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה. והם לא בקשו ממנו שיתן להם, כי זה לא מטרתם, כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא, בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה שיש להם זכיה לשמש את המלך, ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב, או תפקיד בלתי חשוב, כי הם חושבים, רק ממה שהם יכולים להנות להמלך, זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים שירצה מי שהוא לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה מטעם, שכאן יהיה להם מקום שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים עליה.
והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת, אין הרבה אנשים שירצו ללכת בכוון זה, שכולם חושבים שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם לבחינת גלות אז אלו אנשים שרוצים להסתכל במה שיכולים להנות להמלך, הם רוצים דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו, נקרא לאקמא שכינתא מעפרא, וכמו"כ נקרא עבודה זו, שכינתא בגלותא, ורק עבודה זו הם רוצים. משא"כ לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.
ובזה יש לפרש, משאחז"ל (שבת קכז) אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו', ופרש"י אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים.
שענין זה יכולים לומר שלמד, ממה שאמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, היינו שעיקר הוא המעשה ולא האורות, זאת אומרת שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו, לכן הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה, מהעבודה באהבת הזולת.
לכן כאן לאחר שהקב"ה אמר לו ואעשך לגוי גדול, שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן, מקום להראות את עצמו היינו שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רוחים כי זה הוא ריוח גדול מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומ"מ הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה, וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה, ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר, והוא עשה להפך, שנתן את השכר בכדי שיכול לקבל יגיעה.
וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה ואעשך לגוי גדול, כנ"ל, שעיקר הגדלות הוא המעשה.