תוכן

יז) וענין הפרדה זו, נקרא חיבוט הקבר. וביאורו הוא כי אחרי מיתת האדם, ונקבר גופו בארץ, אז תכף ומיד באים ד׳ מלאכים. ומשפילים קרקע הקבר, ומעמיקים אותו, עד כדי גובה קומת האדם. כנזכר בברייתא דחבוט הקבר, וע״ש. ואז מחזירים נשמתו של אדם בתוך גופו, כדרך שהיה בחיים חייתו, כנזכר במדרש בעת משל דחגר וסומא, שהיו באילן וראו פירות נאים והרכיבו זה על זה כו'. והטעם הוא, כי הנה אותה הקליפה, היא המחוברת ונקשרת עם הנפש ועם הגוף. ולכן מחברים את שתיהם יחד הנפש והגוף. ואז אותם הד' מלאכים אוחזים בו באדם, בד' קצוותיו, ומנערים אותו, וחובטים אותו במקלות של ברזל, כדרך שהאדם מנער את כסותו, וחובט במקלות להסיר ממנה האבק והעפר הנדבק בה. וכך הם עושים עד שנפרדת אותה הקליפה מעליו מעט מעט. עד שנפרדת ונעקרת לגמרי. ולכן צריך להעמיק הקבר מאד מאד, כי כל מה שהוא עמוק מאד, הוא יותר טוב, כדי שיהיה מקום מרווח לחובטו ולנערו שם. ולכן ענין הזה נקרא חבוט הקבר, ר״ל חבוט הנעשה בקבר, לנער את הקליפה מעל האדם. ולא כל האנשים שוים בחבטה וניעור הזה, כי הצדיקים אשר כבר קבלו עליהם קצת יסורין בחייהם, וחבטו וציערו את עצמם במצות ומעשים טובים, ועסקו בתורה, הנקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, עד שנמצא כי בהגיע תור זמנו ליפטר מן העולם, ליחבט בקבר, אין צריך לו חבוט וניעור כ״כ, כי בנקלה יפרד ממנו, כי כבר התחילו להפרידה מעליהם בחייהם, אלא שלא הספיקו להפרידה לגמרי כנ״ל, שאי אפשר להפרידה לגמרי, אם לא ע״י המיתה. וכנזכר שם בברייתא דר׳ אליעזר בפרק חבוט הקבר, שאין שום נברא בעולם שנצול מחבוט הקבר, אפילו יונקי שדים, לולא ע״י קצת מצות פרטיות סגוליות לזה, כנזכר ברז״ל שם. אמנם כל העולם שוים בענין חבוט הזה, אלא שהצדיקים נשאר להם דבר מועט להפרידה. אבל הרשעים שלא הפרידוה מעליהם בחייהם, ואדרבא החזיקוה מאד עליהם, ולכן צריכים טורח גדול וחזק מאד, ער שיוכלו להפרידה מעליהם בקבר, כי כפי הדרגת חוזק קשורה ודביקותה בו, כן צריך אח״כ חבוט ונעור חזק מאד, ויש בזה מדרגות שונות זו מזו, וכל א׳ כפי מדרגתו.