(ענין מנצפ"ך סוד אותיות המאירים בסוף המילה, והתיבה בה, לכן מקומם ביסודות אמא וברתא, וז"ע חזר ויסדם, והבן).
סוד האותיות, נראה שכל דבר רוחני המושג בעולם מוכרחת להתלבש בדמות גשמי, להצטייר בה, וכמות לבושה ואיכותו יפעיל כמות ושיעור התגלות, כמו תפיסת דבר שכל במוחו בלא משל, ואח"כ נאמר לו במשל, והוא תופס יותר, ואח"כ נאמר לו משל יותר מתאים, מובן לו ביותר, וכמו כן על אותו בחי' דבר שכל הראשון, יוכל הרב להוכיח לו במשלים, כל פעם יותר מותאמים, לפי השכל והמושכל, והוא משתלם בו, ובכלל יקרא ללבוש הרוחני אותיות, כי המה בחי' היותר דקות בלבושים, שבלעדן לא יצוייר כלל בחי' דבר שכל ורוחני בעולם, שהכל צריכין לאותיות. ובאותיות עצמם נמצאים ב' בחי', שבע עשרה אותיות, ובחי' עשרה אותיות מנצפ"ך הכפולים, ומובן שלאלו הכפולים יש מעלה יותר להלביש הרוחני מלחברותיהם, שגלל זה חוזרים ונשנים בצורה אחרת, והוא שכל תיבה, מקבלת איזה ציור של דבר רוחני בקרבה, היא מצורפת מאותיות הרבה המתאימים לאותו דבר, וע"כ יש לה ראש וסוף, כיון שבאותיות גשמיים באה, אבל האותיות אינם מתפעלים כלל, ורישומן אינם ניכר באיזה חילוק, אם באים בהתחלה, או באים בסופו.
למשל מלת "רוח" באה החית בסופו, ואם תהפך המלה ותבא החית בראשו, אז יהי' צירופו "חור" ויקבל בחי' אחרת ברוחני, אבל לא יוצרך האות בעצמו להשתנות, גלל זה, הקבלה בציורו, כי רק ישנה מעמדו, כי יעמיד א"ע בראש המלה, ודי למלאות תפקידו, אבל מלת "אלף" למשל, אם תהפך המלה, יורה קבלה ברוחני אחרת, דהיינו "פלא", אבל כאן לא די שמשנה מקומו, להתיצב בראש, אלא שצריך לשנות צורתו בגשם עצמותו, כי לא יתכן כלל שאות הפ"א שעומד בסוף האל"ף להתיצב בראשו, כי מקומו דוקא בסוף מלה וסיומה, דכל צירוף הוא פרצוף ובסופו ניכר ענין זו"ן, פי' אם פועל ואם פעולה.
והנך רואה שענין סוף וסיום פועל בהם צורתן עצמם. ואין בו שינוי מקום לעולם. והוראה זו יתירה להם על שאר אותיות שבהם עצמם, דהיינו בהלקח כל אות לעצמו, נפרד מחבירו, לא יוכר שום דבר כי אין לך שם ומלה פחותה עכ"פ מב' אותיות, אבל למנצפ"ך יש להם ג"כ איזה הוראה כלפי עצמם בנפרד ג"כ. שיורה בחי' סיום וסוף, ותידע היטב מקומם בצירוף. וע"כ נקראים המה שנועלים לאותיות, מחמת שבחי' הגשמה והכללת שכל, ניכרת בעצם חיות ויותר.
וג' מצבים המה עוקרים בשינויים דהיינו פתוח וסתום ארוך וקצר כפוף וזקוף ולזה הם נרשמים בתמונת מנצפ"ך בעצמה מם פתוחה מם סתומה, נון קצרה וארוכה, צפ"ך כפופים ופשוטים, והנה בסתומה לא יחסר טובה כלל, רק פתח ויד ואזנים לפותחה, אבל בקצרה יחסר מטובה, ולעשותה ארוכה כשיעור, צריכה לתוספת בעצמות בנינה.
וענין הכפופה היא מעצמה בכל שלימותה מבית ומחוץ, אך יד אחרים באמצע שמשעבדת אותה להיות כפוף, ותיכף בהוסר ממנה כח אחר היא מתפשטת בעצמה, וארבע אותיות "נצפ"ך" שלימותן בסוף מילה, שבסוף מתארכים ומתפשטים, אבל בחי' מ' כל חסרונה בסוף מלה כי שמה נסתמת, ונבאר הטעם, שד' הראשונים בסוד יסוד אימא המה, שאימא בדכורא אסתימת כידוע, וסוד מם הוא בסוד מלכות דאמה, שכל חסרונה דוקא שנמצאת בסוף, וכל ענינה הוא לעלות בסוד שבת כידוע, ואז היא פתוחה להרוחה, אבל ד' הראשונים כל מהותן הוא להתפשט בז"א בסוד מוחין, ועיקר הכבידות הוא בסוד נ', מפני שחסר לה בשיעורה להתפשט בזו"ן, שהיא סוד עולם התוהו, אבל כיון שהתפשטה בו פעם אחת דהיינו שמלכות עלה להיות לז"א עטרה על ראשו, שוב אינו חסר כלל מגוף הבנין, כי כבר כלול
מגוף ונשמה, והגם שחוזרת לצאת ממנו מחמת עונות, מ"מ הוא בבחינות כפוף ופשוט, שזה יורה שם ג' מצבים, דהיינו גדלות א' וגדלות ב', ואח"כ סוד העליות למעלה.
ויש עוד דרושים במנצפ"ך, ושע"כ נחשבו לשורשי האותיות ומולידים, כי המה העיקרים הפועלים בבנין כנ"ל.
במ' כ"ב אתון, וניתנין לה מז"א, ה"ג הם ה' אותות מנצפ"ך שנק' אותיות סתומות ועגולות. כל העולמות מכ"ב אותיות שבמ' נבראו.
האותיות נמשכו מגבורה מה"ג שביסוד אימא עילאה מנצפ"ך, ונקראים ה' מוצאות הפה, פיתוחי חותם, פי' שנפתחו ע"י החותם, שורש כל כ"ב אתוון, חותם היא יסוד אימא, שבה ה"ג ונקרא פום ממלל רברבין, וכל המקיפין נמשכין משם, יסוד אימא הוא פומא דז"א.
דעת גנוז בפומא דמלכא וזה עושה מוצאות לפה בסוד נאלמתי, אימא מוציא לפעמים דעת הגנוז כנ"ל, לחוץ ע"י קול ודבור זווג להחיות העולמות הוא ע"י אותיות, סוד בינה דאבא עם בינה דאמא, זווג לנשמות הוא ע"י נקודות סוד חכמה דאבא עם חכמה דאימא, הזווג להחיות העולמות מועיל ג"כ לחדש נשמות הישינות שנאצלו בעת בריאת עולם, או"א נטלו ט"ו אותיות כי"ה שבשם, וזו"נ ז' אותיות כי הם ז' מלכין, יש אותיות מחוברים ומורכבים מטעמים דהיינו מעיגולים רבים זע"ז, ויש שמורכבים מנקודות ויש מתגין ויש מקוים כאותיות שלנו הפשוטות.