נראה, דידוע דשור בן יומו קרוי שור, והחי, טֶבע שתכף בהִולדו נראה בו שלימותו, ולכן בבריאה רובו טוב, ומשם נשתלשל ליצירה, סוד הצומח, ונעשה הצירוף מן סולם סמל, כי שם סוד הכרם לה' צבאות, ושמה האשכולות עם העלים, והי' ר"א ב"ש חוטף גנבי ומסרם למלכות להריגה, וכשרבי יהושע בן קרחה שאלו עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה, הי' מתנצל שמבער קוצין מן הכרם, והוא אמר לו יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. אח"כ קרה לו מה שקרה, והי' מתירא בעצמו, ואמר להביאו לביתא דשישא וליטול תרבא דבני מיעי ממנו, ונתנם בשמשא, ולא הי' מעלים סרחון, אז הי' שש ושמח בקיום מצות בוראו לבער הקוצים, כי הי' דן קו"ח מפי עצמו ואמר שישו בני מעי שישו, אם ספיקות שלכם כך, דהיינו שאז הי' פעולתו בספק, כי סבר שיעלו סרחון, מפני שמעים אוכליהן לאו בר אינש, שענין לאמת את הספיקות בסוד האמונה, ומ"מ היתה אמונתו כראי מוצקה, וודאות שלכם דהיינו תרבא דבני מעים, שהוא בסוד הודאית באנפי נפשה, על אחת כמה וכמה שהמה ברוכים, ולא נחש ביעקב, (וז"ע ביתא דשישא בסוד אבני שיש טהור שזה ענין שהארת היסוד העליון הופיע על האמונה, והיתה לראש פנה) וז"ע כאן בענין דיו לבא מן הדין להיות כנידון, כי מתחילה הי' הספק מוציא מידי ודאי.
ועכשיו הודאי עומד באנפי' נפשי', ואין הספק כדאי כלל והבן, וז"ע שמעיקרא הי' הבכור בן השנואה, וע"כ הוא נוטל פי שנים, כי אין יכול לבכר ע"פ התורה, אבל עכשיו הבכור בן האהובה והוא נוטל פי שנים, וז"ע ורב יעבד צעיר והבן.
ענין זרע פשתים, הוא אותן האורות שנפלו לדומם, ונזרעו שמה וצמחו, ומ"מ אינם ראוים לאכילה, אלא בסוד בגדים ומקיפים.
וענין צמר הוא ביכורים, מבחי' החי' שאינם ראוים אלא למקיפים, בסוד כבשים ללבושיך.
ומעתה תבין חילוק בין קרבן קין להבל, כי הבל הביא מבכורות צאנו וחלביהם, ואי' צמר לא בחר להקריב לפני ה' אלא ממה שראוין לאכילה ביותר.
וקין אמרו שהביא זרע פשתים שלא די שהוא מבחי' דומם, מ"מ הקריב לפני' ית', ולכן אל קין ומנחתו לא שעה, כי היה בו קטרוג, וז"ע הקריבהו נא לפחתיך וכו', ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו.