ד' נח תרף'
הנה חומר כל כלי הוא מלעילא, אבל צורתו הוא מלתתא, וכן חומר כל אות ותיבה דהיינו הקול והדיו הוא מלעילא, אבל צורתו דהיינו בחי' הדיבור והמשכת היודין לימינא ושמאלא וכו' הוא מלתתא, פי' דכל בחי' כלי ואות ודיבור הוא בחי' מניעות להאור הנשפע, וידוע שאין אדם נרצה לראות שום בחי' חו"ב לעצמו, אבל אין עמידה בעזרה, כי האדם צריך להיות הולך על רגלי' בנצחים והודיות, לכן בסוד מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו נותנין לו מלעילא את החומר הזה, שמסוגל לעשות ממנו כלים ואותיות ודיבורי קדושה, לכן רוב חוזק של הכלי שלא יושבר וכו', הוא תלוי במעשים טובים של האדם, ומזה אפשר להבין שמן ט"ר ניתן חומר הכלי, ומן המלכות ניתן צורה, דהיינו לפי מה שממליך הקב"ה על רמ"ח אברי' ושס"ה גידיו, לפי ערך הזה ממש הוא תואר של הכלי לפי חוזק אמונתו בהשם ית' כן חוזקו של הכלי, ולפי ערך התרחבות אמונתו בסוד השגחה פרטית כן יהי' גודלו ורוחבו של הכלי, להיות כלי מחזיק ברכה מרובה בקדושת יחוד שמו ית' עלי', והבן, ודו"ק.
וז"ס דאמר לו רב כהנא דמי פומא דמר כאילו לא טעים תבשילא, וגם תיכף אמר לו (על שאלתו מאי בעית הכא, והבן) תורה הוא וללמוד אני צריך, אבל רב אמר לו פוק מהכא לאו אורח ארעא הוא, דאין עמידה בהאי עלמא ועת לעשות לה' הפרו תורתיך.
וז"ע והשארתי בב"י ז' אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, אלא עשו בידיהם בחי' כלי לשאוב ממי הנהר שאין לו סוף, אבל אותן הברכים אשר כרעו וטשטשו קומתן מחמת שלא היו מרוצים בכלים, רק התאמצו לשתות מים בלי כלי, עברו חלפו בלי זכר בישראל.
[המשך]
ומובן ענין רב כהנא שהי' תחות מטתי' דרב בעת הזווג, ושמע אותו הכרוז, ותיכף התמרמר ואמר דמי פומי' דרב כמאן דלא טעים תבשילא, ואמר לו רבו אמאי עבדית הכי, פי' מי העיר אותך לדחוק למקום גבוה כזה, וא"ל תורה היא וללמוד אני צריך. פי' תורה היא מזמן כביר, שבכל יום ויום עלי כחדשים וכו', ועתה ללמוד אני צריך, והבן. אז אמר לו פוק מהכא לאו אורח ארעא הוא, דכל תורה שאין עמה דרך ארץ אינה מתקיימת, מפני שדרך ארץ קדמה לתורה, כי ממנה נברא מן האדמה, ע"כ מתלא אמרין בירא דשתית הימנו אל תזרק בה אבן, כי אני הוי' לא שניתי ואתם בית יעקב לא כליתם, ולכן אם ישאל לך אדם "על מה" אבדה הארץ, אף אתה אמור לו, שכן דרך ב"על מה", וז"ס אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, פי' לפה הארץ, שהיא בת מעשים טובים, וזה שגרם לו להכניסו ולהחזירו בעסק הזה.
[ ע"כ ]
וז"ע הנסתרות לה' אלקינו, דהיינו טרם שבאו לעולם האצילות סוד הארת פנים של האדם קדמון שה' ידע מקומו, אבל אור שלו מצוי גם עתה ומתפשט דרך סיומא דגופא דילי', המתלבש באצילות. ומקרא כתוב "אני ראשון ואני אחרון" ואת אחרונים אני הוא, שזה רומז למלכות דא"ק המתלבש בז"ת דילי' באצילות דהשתא, וג' רישין דילי' למעלה מאצילות, וקאי על רישא קדמאה דאיהי רישא דלאו רישא, פירוש שמכלל לאו אתה שומע הן, וקאמר רישא דלאו רישא, שהוא סוד פה שבראש דמלכות שבראש קרינין לי', וה"ס ה' תתאה סוד אתא קלילא דלית בי ממשא, ואית בי' וכו', כי הברת אות ה' א"צ לנענע בשפתי' כלל, ולא בשום אבר, ומפה פתוח בלי שום תנועה נשמע קולו בבואו אל הקודש, ואומר "אני ראשון" סוד הלא הוא אביך קוניך הוא עשך ויכוננך, ו"אני אחרון" דהיינו סיומא וסיפא שברישא, "ואת אחרונים אני הוא", דהיינו לכל הדורות שיבואו מכאן ולהלאה, אני דוקא מצוי עמם ונהנין מזיווי ושכינתי בהם, (וז"ע אדני בם סיני בקודש) וז"ע ויש תקוה לאחריתך, כי זהו סוד הקשר מעולמות עליונים לעולמות התחתונים, ובזה נדחה טענת בן זומא שיעורו בג' אצבעות, אלא כמלא נימא באותו מקום, שלא יועיל ולא יזיק, ובזה אפשר להגיע שמה מעשי התחתונים שלא להנות עוד מנהמא דכסופא כעבד דשקיל וטרי אחורי אדוני', אלא יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, פי' שהמציא להם הקב"ה כל הדרו ותפארתו ברשותם וכשהם מתיגעים להמציא הכתר והעטרה ליושנה ועושים נ"ר לקונם, הרי אין להם תענוג גדול מזה.
וכאן באדם חשוב עסקינן, שקבלתו יותר חשוב מנתינתו, והבן מאוד, שנמצא ששמחין ונהנין מיגיע כפיהם בעצמו, מבלי שום תקוה לשום גמול, וז"ס ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ולכן כחו יפה להתלבש "בב' רישין" דלא ידע כלל מאי דאית בהאי רישא, דהוא רישא דאין, שז"ס מאין יבא עזרי, וברישא דלא אתידע מאי דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחוכמתא ולא בסוכלתנא, שכ"ז סוד עתיקא קדישא, המגלה אורו באצילות דרך ז"ת דילי', סוד עתיק יומין שנקראים ימי קדם, מפני שהזוכים להשיג אורו, מרגיש טעם דאור שנברא ביום א' ממש, והרי הוא כמקדם, אבל בריוח מצוין, כי רואה ברכה במעשה ידיו תמיד, בסוד וימצא בשדה ההוא בשנה ההיא מאה שערים, דהיינו מאה על חד, ויברכהו ה', אבל טרם שבא למדה זו הנ"ל, הי' בבחי' אוצר גדול לבד, אבל לא בבחי' גידול וצמיחה כלל, וז"ס שאמרו שאורות דנקודים יצאו בבחי' נפש ובבחי' ב"ן לבד, פי' כמו ערך הדומם שקבועה ושקטה במקומה, אבל אח"כ כשנשתתף באצילות אור מ"ה החדש, שהוא סוד הצמיחה וגידול, ואז יאמרו העוברים ברכת ה' אליכם, וכ"ז נמשך בכח האי אתא קלילא דלית בי' ממשא, והיא זמינת לכל האי עבידתא רבא ויקירא באינון יומא שבתא לאחר שבת הגדול העבר, וז"ע הנגלות לנו ולבננו לעשות ככל דברי התורה הזאת, דהיינו שזוכים לגילוי עתיקא קדישא, ואז יהיו אלו ימי קדם נגלות לנו ממש, והבן, שלכן כלל הנסתרות והנגלות במקרא אחד.
ואולי יש לרמ"ז בג' רישין, דרישא דלא רישא, סוד ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, דהיינו פיתם בפיהם בחי' רישא דלאו רישא, ותיכף מזומן להם יין המשומר המשמח וכו', ואז בשעת מעשה כשנתלבש ברישא תנינא, דלא ידע מאי דאית בי', שזה גילוי ה"א תתאה שכלי הא' הי' גורם שמחה רבא, בסוד כי נעים כי תשמרם, בחי' שביעה ותענוג עמו, אבל בגילוי ה"ת כלי ב' אז נתגלה רישא תליתאי, אבל לא אתדבק לא בחוכמתא ולא בסוכלתנו, דהיינו שלא הי' שום סבה למעשה זו, אלא רצון פשוט לגלות סוד מ"ה החדש, והבן, אשר אח"כ נאמר לו יישר כחך וכו'.
ר"ת – ע"כ – עד כאן