חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

לימוד תורה לשמה הוא - בכדי לידע דאית דין ואית דיין

תוכן

שמעתי ט' שבט תש"א
עיקר תורה לשמה, נקרא בזמן שלומדים בכדי לידע בבירור גמור בתוך הדעת ממש, בלי שום ספיקות של בירורי האמת, שאית דין ואית דיין. אית דין נק', שרואים את המציאות כמו שהיא נראית לעינינו, היינו שאנחנו רואים, בזמן שעובדים בבחי' אמונה והשפעה, אז נגדלים ועולים מיום ליום, כי בכל פעם רואים השתנות לטובה. וכן להיפך, כשאנו עובדים בבחי' קבלה וידיעה, אז רואים שיורדים מיום ליום, עד לתכלית השיפלות שישנה במציאות. וכשמסתכלים על ב' המצבים האלו, אז רואים שאית דין ואית דיין, מטעם כי בו בזמן שלא הולכים עפ"י דיני תורה של אמת, אז תיכף נענשים על המקום, ואז רואים שאית דין צדק. פירוש, שרואים שדוקא זוהי הדרך הטובה ביותר ומסוגלת וראויה להגיע אל האמת. וזהו שנקרא שהדין הוא צדק, שרק באופן כזה יכולים לבוא לשלימות התכלית. היינו שנבין בתוך הדעת, בהבנה שלימה ומוחלטת שאין למעלה הימנה, שרק בבחי' אמונה והשפעה יכולים להגיע לתכלית.
לכן אם לומדים מתוך מטרה זו, להבין זאת שאית דין ואית דיין, זה נק' תורה לשמה. וזה פירוש מאחז"ל [שיה"ש רבה פרשה ב']: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה", ולכאורה היה צריך לומר שמביא לידי מעשים, היינו שיוכל לעשות מעשים הרבה, לשון רבים ולא לשון יחיד? אלא הענין הוא כנ"ל, שהלימוד צריך להביא אותו רק לבחי' אמונה, והאמונה נקראת מצוה אחת, שהיא המכריעה את כל העולם כולו לזכות. והאמונה נקראת עשיה, מטעם שדרך העולם הוא, שמי שעושה איזה דבר, מוכרח להיות מקודם איזו סיבה, שהיא תחייבו לעשות בתוך הדעת. וזה כמו יחס משותף, שֶׂכֶל עם עשיה. אבל בזמן שהוא דבר למעלה מהדעת, שאין הדעת נותנת לו לעשות את הדבר, אלא להיפך. אז מוכרחים לומר שבמעשה זה אין שום שכל, אלא מעשה לבד. וז"פ: "עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו וכו' לכף זכות" [קידושין מ' ע"ב]. וזה פירוש "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה", היינו לבחי' עשיה בלי דעת, הנקראת למעלה מהדעת.