תוכן

(קידושין ס"ח): וכל מי שאין לה, לא עליו ולא על אחרים קדושין, הולד כמותה, ואיזה זה ולד שפחה ונכרית.
שפחה כנענית מנ"ל, אמר רב הונא, א"ק "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור, אשכחן דלא תפסו קדושין, ולדה כמותה דא"ק "האשה וילדיה תהיה לאדניה".
נכרית מנ"ל א"ק לא תתחתן בם, אשכחנא דלא תפסו קדושין, ולדה כמותה מנ"ל, אמר רבי יוחנן, משום רשב"י דא"ק, כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העכו"ם קרוי בנך אלא בנה.
להבין זה על דרך המוסר: קדושין, פרוש האיש הזוכה לקדושה.
ולד, פרוש הבנות העוזרים לעבודה. ישראלית, נקראת השכינה הקדושה.
שפחה ונכרית, נקראת הסטרא אחרא. שפחה כנענית, היינו קליפה דבחינת חמור, שהיא בחינת ליבא. נכרית, היינו קליפת שור, שהיא בחינת מוחא.
הולד כמותה היינו בחינת תורה ועבודה, שהם ההבנות והרגשות שהוא משיג על ידי תורה ועבודה הם כמותה, היינו שאין להם ערך אחר, אלא שדינם כדין הכוונה, היינו המחייב. זאת אומרת אם, הסיבה המחייבת אותו לעסוק בתורה ועבודה. הסיבה נקראת אם, שמולידה את החיוב של ההתעסקות שלו בתורה ועבודה.
מזה יש לומר בנך הבא מישראלית, היינו אם הסיבה שמחייב אותו לעבודה היא השכינה הקדושה, אז שייך לומר בנך, והיינו מטעם הנ"ל, שתמיד המסובב הולך אחרי הסיבה.
וכן יש לומר שזה נוהג גם בזמן ההכנה, היינו אפילו שעדיין לא זכה להיכנס לקדושה, אלא שרוצה להיכנס לקדושה, ואז נקראת הסיבה, שהוא הרצון לזכות לקדושה, בחינת ישראלית, והמסובב, היינו התורה והעבודה, שהוא עושה בכדי לזכות לקדושה, כבר נקרא על שמה.
וכמו כן להיפך: אם הסיבה המחייבת היא בחינת עכו"ם ושפחה כנענית, הגם שעוד לא דבוק בקליפות הנ"ל, מכל קום התורה והעבודה נקראים כבר על שם הקליפות.
לכן תמיד צריך האדם לחדש את הסיבה, בכדי שהמסובב יהיה כבר נקרא ע"ש הסיבה.