תוכן

לז. אולם עם כל חריפותם, שם שיבושם, כי הדמיון שבאדם משמש עם השכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעינים, אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו, אולם אחר שרואה את הבריה המזיקה על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מן אותו המזיק. נמצא אשר המיקרוסקופ, מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מן הנזק, ולא החוש, כי החוש לא הרגיש במזיק. ובשיעור הזה, ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה להרחיקו מהרע ולקרבו אל הטוב, דהיינו, בכל אותם המקומות אשר תכונת הגוף חלשה להכיר שם את המועיל או המזיק, ורק להשכלתו של השכל הוא צריך. ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השכל, שהוא מסקנה נאמנה מנסיונות החיים, על כן, הוא מסוגל לקבל שכל ובינה מהאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק, אף על פי שמאורעות חייו לא הספיקו לגלות לו שכל כזה. בדומה לשואל בעצת הרופא - שהאדם מקבל ושומע לעצתו, אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים, ונעזר על ידו לא פחות מבשכל שלו עצמו.