תוכן

במדרש רבה (שלח ט"ז) ותשא כל העדה ויתנו את קולם זשה"כ נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואין וכו', אותה שעה נגזרה על בית המקדש, שתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות. שכה"א: וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות. נשיאות יד, כנגד נשיאות קול.
להבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש ענין בית המקדש. הנה בזמן, שהאדם זוכה לשעתו להארה דקדושה, נקרא זה שנכנס לבית המקדש. וחרבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה. והחרבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בלבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו.
הנה יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. קול ה' הוא, בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, ויתנו את קולם. וכמו כן, נתנה עלי בקולה, זהו שגרם את כל החרבן. ובזמן החרבן בית המקדש, אינו נשאר על מקומו, היינו כמו המצב, שהיה לו לפני שזכה לבית המקדש, אלא יותר גרוע, כי יש כלל: אם האדם אינו עולה אז הוא יורד.
לכן מחמת החטא, חוץ מזה שלוקחים ממנו מה שנתנו לו, אלא מענישים אותו גם כן, שזה נקרא, שגלו לבין האומות, שנופלים תחת התאוות ורצוניות של האומות העולם. וזה פרוש, וישא ידו להפיל אותם במדבר, שאין שם מקום ישוב הדעת של קדושה.
ולהפיל זרעם בגוים, הכוחות, שנקרא זרעם, הוא עבור תאוות הגוים, שלא יכול לעשות שום עבודה, אלא בשביל שיהיה מזה הנאה לגוף, שהוא בחינת גוים. ולזרותם בארצות, שכל מחשבותיהם הוא מפוזר לחשוב מה שעמי הארץ חושבים. וזה שאמרו, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, שהם חטאו רק בקול, שהיה להם מחשבה לטובת עצמם. אבל היה להם החשק להיות בקדושה.
אבל כנגד זה היה נשיאות יד, היינו שנפלו יותר למטה, שאין להם חשק רק לדברים גשמיים. אבל זהו לצורך תיקון, כי אחרת לא היו מרגישים את החסרון, שצריכים לתקן המעשים, אלא שהיו מסתפקים במיעוט, היינו במצב שהיה לפני שזכו להארה, היו מסכימים להישאר כך. אבל כשנופלים יותר למטה, אז יש תקווה, שסוף כל סוף, החי יתן אל לבו ולעשות תשובה ויבנה בחזרה את בנין בית המקדש.