תוכן

ו' עש"ק נצבים כ"ב אלול תש"ב
להבין מה שמבואר בהלכה שהאדם צריך לחזור ולעיין בתפילות של ימים נוראים מטעם שכשיבוא זמן התפילה כבר יהיה זקן ורגיל בה (א"ר או"ח סימן תקפב)
להבין מה שמבואר בשלחן ערוך שהדין שהאדם צריך לחזור ולעיין בתפילות של ימים נוראים, מסיבה שכשיבוא זמן התפילה, כבר יהיה זקן ורגיל בתפילה.
והענין הוא, שתפילה צריכה להיות בלב, שהוא סוד עבודה שבלב, היינו שהלב יסכים למה שהאדם מדבר בפה (ואם לאו, נקרא זה רמאות, היינו שאין פיו ולבו שוים בו). לכן בחודש אלול צריך האדם להרגיל את עצמו בעבודה העצומה. והעיקר הוא שיוכל לומר: כתבנו לחיים, היינו בזמן שאומר כתבנו לחיים - שגם הלב יסכים (שלא יהא כחונף), שיהיו פיו ולבו שוים, "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".
ולפי זה, בזמן שהאדם צועק: כתבנו לחיים, שפירוש 'חיים' הוא בחי' להתדבק בחיי החיים, שהוא דוקא על ידי זה שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור. ואז, כשמרגיש מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא ח"ו תתקבל תפילתו, היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו.
ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה, ביחד עם כל הבריות והחברים ובני ביתו וכל קניניו ורכושו, ופורש את עצמו ללכת למדבר אשר אין שם שום דבר, רק חיות רעות, ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו, ונדמה בעיניו כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מהעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת - בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים שהסטרא אחרא עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים. אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא שאי אפשר שתתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו.
לכן צריכה להיות הכנה לתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה כאלו (כדי), שיהיו פיו ולבו שוים. וזה יכולין לבוא, שהלב יסכים על ידי ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נק' פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים שהוא סוד השפעה.
ותמיד מוכרחים להשתדל בעבודת המלכות, הנקראת בחי' "כתיבה", שהוא בחי' דיו ושחרות. היינו שלא ירצה שעבודתו תהיה דוקא בבחינת "לבני ושמעי" כנ"ל, שרק בזמן הלבנונית הוא ישמע לתורה ומצוות. אלא ללא תנאים, בין בלבן ובין בשחור, תמיד יהיה שוה אצלו, שבכל האופנים הוא צריך להישמע לפקודות של התורה והמצוות.