תוכן

להבין מהו החטא של קרח, הלא חז"ל אמרו שקרח פקח היה וכו'. ולא חטא ח"ו נגד ה', אדרבה, הוא היה אומר ש"כל העדה כולם קדושים" וכו' ודרשו רז"ל: כולם שמעו דברים בסיני אנכי ה' אלוקיך. וכל מה שדיבר על משה הוא בזה שאמר שמשה בדה מלבו ולא מפי ה', אבל אם היה בטוח שהוא מפי ה' לא היה חולק, כך משמע בפירוש. אם כן מדוע הגיע לו עונש כל כך גדול, היינו שהיו צריכים לברוא מחדש עונש מיוחד בשבילו, עד שהעונש הוא נגד הטבע, שהיה צריך להתפלל לה' שיברא עונש מיוחד בשביל קרח, שפצתה האדמה את פיה וירדו חיים שאולה.
זה ידוע, שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה. והיות שהחטא היה נגד משה, שהוא בחינת 'רעיא מהימנא', שענין אמונה - היינו הסתרה, וזה בא מצד התחתון, משא"כ מצד העליון בא רק התגלות. לכן, כשמשה רצה להראות שצריכים ללכת בדרכי אמונה, שהוא למעלה מהדעת, וקרח לא הסכים, היה משה צריך להמשיך עונש גם כן למעלה מהדעת, שהוא בריאה חדשה שלא כדרך הטבע, בכדי שכולם ידעו שהעונש שהגיע להם לא היה מחמת חטא אחר, אלא דוקא מחמת שלא רצה ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שהעונש החדש בא מדה כנגד מדה, כמ"ש הפסוק: "כי לא מלבי" רק מפי ה'.
אמונה נק' בחינת שלא כדרך הטבע, היות שזהו למעלה מהדעת. ובתוך הדעת נקרא טבע, היות שמוטבע כח באדם שאת מה שהוא מבין ומרגיש הוא יכול לעשות.
בחינת משה רעיא מהימנא נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת. וקרח נקרא בחינת דעת, ע"ד שאמרו רז"ל: "קרח שפקח היה".
לכן החטא של קרח היה בזה שחלק על משה, ולא ח"ו על ה', כי קרח אמר שמשה בדה מלבו ולא מפי ה' דיבר, לכן היה החטא כל כך גדול, משום שדעתו היתה נגד הדרך של האמונה. לכן ביקש משה שהקב"ה יעניש אותו גם כן על דרך למעלה מהדעת, בכדי להראות לכלל ישראל, שהן העבודה והן השכר והן העונש הם למעלה מהדעת.
וענין השכר שהוא למעלה מהדעת, הוא על דרך: "יגעתי ומצאתי". היינו, שלאחר שהאדם מייגע את עצמו בקבלת עול מלכות שמים, הוא זוכה לדברים שאף פעם לא חשב עליהם שישיגם. לכן נקרא זה מציאה, משום שאף פעם לא חשב על זה, לכן נבחן זה שבא לו בהסח הדעת, כמו מציאה.