תוכן

הנה משה אמר, שכל מה שטען קרח לא היה נגד משה אלא נגד ה'. וקרח טען, שבה' הוא מאמין, כמ"ש: "כל העדה כולם קדושים" ודרשו רז"ל: כולם שמעו דברים בסיני, אנכי ה' אלקיך. אלא הוא לא רוצה להאמין במשה רבנו ע"ה. וזה גם כן היה רק אח"כ - ומטרם שהיה לו נגיעה פרטית, היינו שהיה צריך לתת ויתור גדול, גם כן היה מאמין במשה רבנו ע"ה. אלא אחר שראה שאליצפן נעשה לנשיא, והוא הבין לפי שכלו שמגיע לו את הנשיאות, והיה צריך להאמין למשה רבנו ע"ה על זה, שכך צוה ה', האמונה שלו במשה רבנו ע"ה כבר לא היתה כל כך גדולה.
ומשה השיב, כי עוד לא מספיק בזה שאתה מאמין בה'. כי התורה ניתנה על ידי, ואתה מוכרח להאמין בי, כי בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי-בתים הפוכה מדעת תורה. ורק לאמונת חכמים זקוקים כדי לדעת מה דעת התורה. ויראת שמים בלי תורה אין זה אפשרי, כי "לא עם הארץ חסיד". כמ"ש: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו".
כי אין האדם יכול לומר לחברו: על דבר קטן אני מאמין לך, אבל על דבר גדול לא. כי אם אין האדם מאמין בחברו על דברים גדולים, זהו סימן שגם על דברים קטנים אינו מאמין לו. כי מה שנראה שהוא מאמין, הוא מטעם שהדבר הקטן לא חשוב אצלו, משום זה הוא חושב שאפילו שאין אמת בדברו גם כן לא חשוב לי. לכן, כשקרח לא רצה להאמין למשה רבנו ע"ה על הנשיאות, תיכף נגלה שגם על שאר דברים אין לו האמונה, לכן שאל תיכף על טלית שכולה תכלת ועל בית שמלא ספרים.
אלא שצריך להיות חזק באמונת חכמים, ולהכניע את עצמו, ולהיות שפל בעיניו נגד הצדיקים. כי ענין שפלות מתראה בעיקר בזמן שהאדם צריך לעשות איזה דבר שחברו מחייבו, בו בזמן שדעת עצמו מראה להפך מדעת חברו, ומכל מקום מכניע את עצמו - זה נקרא שפלות, היינו, שמשפיל את דעתו.
וזה פירוש "דתן ואבירם". (דתן) היינו, שהם רצו שהדת יהיה בחינת אבי, היינו רצון (מלשון "ולא אבה לשלחם"(. וזהו "אבי־רם", שהדת יהיה בבחינת רם, שיהא מתאים לשכלו.
מה שאין כן משה רבנו ע"ה נתן דת של שפלות, היינו, שאינו מתאים לשכלו (כמ"ש: טלית שכולה תכלת וכו'). לכן - "וירדו חיים שאולה". היינו, אע"פ שהיה להם חיים, מטעם שכולם שמעו בסיני, אבל תורה בלי אמונת חכמים, יורדים לשאול. ואין דרך אחרת, רק אמונת חכמים.