תוכן

ר"ח אלול תשל"ט
ירושלים
לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמורי או לרשיעי גמורי.
כי האדם צריך להאמין כי יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. א"כ לפי הכלל כי מדרך הטוב להטיב א"כ מדוע האדם לא מרגיש בתו"מ שהם בחי' כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה וכו', מדוע האדם לא מרגיש זה בעת התעסקותו בתו"מ, אלא היות שהיה צמצום בכדי שתהיה השתוות הצורה שהיא בחינת נהמא דכסופא, לכן מטרם שהאדם זוכה להשתוות א"א לו להשיג את התו"מ מה שיש בהם מסיבת הצמצום, היינו שהצמצום מסתיר להאדם שיוכל להסתכל לראות מה שיש בה.
לכן כשהאדם עוסק בתו"מ אז תיכף יכול לדעת אם הוא בבחינת צדיק גמור היינו שיש לו ההשתוות הצורה היינו שכל כוונתו היא להשפיע. ואיך הוא יודע שכוונתו להשפיע, בזה שזכה לגילוי רזי תורה זה סימן שכוונתו היא בסדר. ואם עדין לא זכה לגילוי פנים אלא עדיין נמצא בהסתרת פנים זה סימן שכל מעשיו הם עמ"נ לקבל, ואז הוא יודע בבירור שהוא רשע גמור, היינו שאין לו שום ספיקות שעושה מעשיו לה'. משא"כ בלי זה הוא בספיקות לפעמים הוא חושב שהוא צדיק ולפעמים הוא חושב שהוא רשע. ואז הוא בא לידי לה"ר היינו שמדבר רע על התו"מ, שאומר שאין בהם התענוג מה שהבטיחו לנו התוה"ק. וכמו"כ יש אבק לשה"ר שעוד לא יכול לדבר לה"ר על ההשגחה מטעם שעדיין אין לו האמונה שלימה שהכל בא מהבורא ית', מטעם שבזמן שהאדם זוכה לאמונה שלימה כתוב בהסולם אז יש לו כבר טוב ועונג מהאמונה לבדה ואז א"א לו שלא ירגיש טוב ועונג בתו"מ אלא שיש בחי' שנקרא יודע את רבונו ומכוון למרוד בו, זה נקרא לה"ר, לכן הענין של לה"ר קשה מכולם. אם האדם מדבר לה"ר על התורה ומצות, היינו שהוא אומר שהוא בסדר גמור, אלא מה שלא מרגיש טעם הוא מטעם שאין בהם טעם, אולי היה פעם הטעם בדורות הקודמים אבל לא בזמננו שאנו נמצאים, בו יש רק יבשות בתו"מ. א"כ אדם במצב כזה אין לו על מה להתפלל, לכן האדם צריך שיהיה זהיר בלה"ר אלא כל החסרונות יתלה בו עצמו, מטעם שהוא לא נותן את היגיעה האמיתית מה שצריכים לתת, בסוד יגעת ולא מצאת אל תאמין. (בקיצור או שיש טעם - או שאין טעם. כשיש טעם זהו סימן שהוא צדיק, אם לא - ידע שהוא רשע).