[1] ראש השנה טז, ב: "אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים, זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".

[2] זה לשון הירושלמי ברכות ט, ה: "עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה - שאם באת לשנוא, דע כי אתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה - שאם באת לבעט, דע שאתה ירא, ואין ירא מבעט". ושם בפירוש פני משה: עשה מאהבה ועשה מיראה. כלומר, אף שתעשה דבר מאהבת השם, מכל מקום תשים ג"כ יראת רוממותו נגד פניך. אי נמי, עשה מאהבה במצות עשה, ועשה מיראה, שתזהר לפרוש מהלא-תעשה.

[3] ברכות כ, ב: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יז) 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) 'ישא ה' פניו אליך'. אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) 'ואכלת ושבעת וברכת' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה".

ובברכת שלום שמעתי (מאמר קעד) פירש וזה לשונו: "'מחמירין על עצמן עד כזית ועד כביצה'. 'זית' הוא כמו שאמרה היונה: 'מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית בידי שמים'. ו'כביצה' היינו, שאין בה שום חיים, אף על פי שממנה תצא בעל חי, אבל לעת עתה אין רואין בה שום חיים. והם מחמירין על עצמן ומבכרין לעבוד אף על פי שהמצב הזה הוא בחינת זית. וכמו כן, שאין רואין שום חיות בעבודה, וכל הכח שלהם לעבודה הוא משום שכל מגמתם הוא אך לאקמא שכינתא מעפרא. ואז, על ידי עבודה זו, הם זוכין לבחינת גאולה. ואז הם רואים, שהסעודה הזו שהיתה מקודם בחינת זית וביצה, נעשה עכשיו לבחינת חיות ומתיקות נועם עליון".

[4] עי' מאמר סו ובהערה שם בביאור הגדרות 'צדיק' ו'רשע', אשר הצדיק נקרא כן "להיותו מצדיק את השגחתו ית' כמות שהיא באמת... בתכלית הטוב ובתכלית השלימות", ורשע הגדרתו "בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא שמרשיע ח"ו".

[5] בגמרא בבא בתרא (עד, ב) ובזוהר פרשת בא (אות לט) מובא ענין הריגת הנוקבא דלויתן, ומבואר שם בהסולם פנימיות הענין.

[6] עי' בהמאירי במסכת ראש השנה שמבאר כן, שהאדם נידון בראש השנה כי אז הוא זמן האסיף.

[7] ראש השנה טז, א: "בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה... בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון". ובר"ן ובמהרש"א מקשים דהיינו הך, כי הדין על התבואה כלול בדינו של אדם.

[8] מושג המופיע הרבה בכתבי רבינו, מהשוואה בין כל המקומות עולה שביאורו הוא: 'היולי' פירושו חומר שורשי. 'היולי דעבידתא' הוא חומר השרשי של הבריאה, היינו גדלות הרצון לקבל. עי' גם הערה סב להלן.

[9] המילים מחוקות וצ"ע כוונתו, עי' זוהר תרומה אותיות קנז-קס, שם מבאר סדר כפרת הימים טובים: 'כסף' הוא כנגד יום הכיפורים, ו'תולעת שני' כנגד חמשה עשר באב.

[10] זוהר חדש בראשית רמד; ספר יצירה פ"א מ"א: "ברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר סופר סיפור".

[11] מנוסח ההוספה לברכת 'שים שלום' בעשרת ימי תשובה: "בספר חיים ברכה ושלום... נזכר ונכתב לפניך".

[12] בגמרא שבת נה, א: "שמואל אמר תמה זכות אבות, ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות". ובתוספות (ד"ה ושמואל): "אומר רבינו תם, דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה, דהא כתיב (ויקרא כו, מב) 'וזכרתי את בריתי יעקב' אף לאחר הגלות". עי' בזה במאמר קכ.

[13] ראש השנה טז, א: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים. כדי לערבב השטן". ובתוספות (ד"ה כדי) מביא בשם הערוך שהיינו מטעם שהשטן חושב שזהו שופר גדול של הגאולה, ונבהל ולא מקטרג.

[14] עי' במדרש תנחומא וישב ד', אשר הפסוק מכוון על חטא אדם הראשון שנעשה בכוונה מלמעלה: 'בעלילה באת עליו', וזהו 'בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו שמותיו וכינויו' (עי' תע"ס חלק ח' או"פ פז), וכאן מבאר באופן כללי שכל החטאים הם בעלילה מלמעלה לצורך גילוי התורה.

[15] ע"ד הפשט מבואר בהר"ן: "שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח לישראל על עבירות שבידם, ואלמלא חטאו לא הוצרכו לתוכחה". אמנם רבינו מבאר דברי חז"ל אלו במאמרי הסולם ב' מאמר רכו: "עיקר הרווחים של הנשמות בא אליהם מכח התלבשותם בגופם השפלים, כי על ידי התלבשות הזו נפגמים באמת גם הנשמות... ועל כן, כיון שנפגמים וקונים חסרונות, נמצאים עי"ז ראויים לבנים כנ"ל, ועד"ז לכל המדרגות". וכן באגרות הסולם אגרת ל: "אם הירידה צורך עליה היא, היא נחשבת עליה ולא ירידה. אמנם באמת הירידה עצמה היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה יקצר השפע, כי יחסרו אותיות".

[16] הדברים מתבארים בארוכה לעיל במאמר מבוא אות נה, עי' גם בפירוש הסולם (לך לך אות קיז), ותוכן דבריו שם, כי הכלים והניצוצין דאדם הראשון שנשרו ממנו בסבת חטא עץ הדעת נמסרו לקליפות ולמצרים, שבירורם יכול להעשות דוקא ע"י המצרים ולא ע"י עובדי השם, בסוד 'רשע יכין וצדיק ילבש' (איוב כז, יז), עש"ה.

[17] להוציא אדם הגון מאדם רשע, שיחזירנו למוטב. ע"פ רש"י ירמיה טו, יט.

[18] שואל, מדוע יש שכר ועונש אם החטאים נקבעו מלמעלה והם מוכרחים? ומיישב, שנידונים כמו שעשו מבחירתם, כי הדינים הם סוד הרכוש. עי' זה בהרחבה במאמרי הסולם א' מאמרים מג-מד.

[19] בפיוט 'ונתנה תוקף' במוסף של ימים נוראים: "ובשופר גדול יתקע, וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון. ויאמרו, הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין".

[20] עי' ביאורו בהערה נג.

[21] עי' להלן מאמר קסט אות א' שהמרגיש את השי"ת כפועל רעות, שורה עליו כפירה ונעלם ממנו הבורא, ואז אינו מתרעם עליו.

[22] עי' במאמרי הסולם ב' מאמר יד: "האדם והבנותיו, דומה למסדר אותיות בבית הדפוס, שכל המקרים והגופים שבעולם המה בעדו כמו אלפא ביתא שמונחים בתיבה שבדפוס, והאדם התופס ומרגיש אותם, דומים לו כמו אותיות המצורפים לתיבות, ותבות למשפטים שלימים, והמשפטים למאמרים, והמאמרים לספר שלם". ועי' גם במאמרי הסולם ב' מאמר יט שמבאר שענין צירופי אותיות הוא להצדיק את ההשגחה או להרשיע ח"ו.

[23] במאמר זה פירש רבינו את עבודת ראש השנה ויום הכיפורים כהקדמה לחג האסיף, אולם חסר המשך המאמר הנוגע למה שעורר מהו  חג האסיף בט"ו לחודש. השלמה לזה עי' בספר אגרות הסולם אגרת ס' בו מבוארת עפ"ז עבודת חג הסוכות שהיא ייחוד ההשגחה, ושמיני עצרת שהוא כעין גמר התיקון, וזהו מקצת מלשונו שם:

"טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם ונרגש הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה, על דרך שאמרו ז"ל (בראשית רבה פג, ד) 'התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה בשביל מי נברא השדה, כיון שהגיע זמן הגורן הכל יודעים בשביל מי נזרע השדה'. וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי ג' ספרים נפתחו מחמתם צדיקים, רשעים, בינונים.

והנה אחר שנתבררו ונתלבנו הזכאים בדין בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה כמוץ אשר תדפנו רוח, כי הכל יודעים בשביל מי נזרע השדה, אז הגיענו המצוה 'צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי' (סוכה ב, א). כלומר, כי תדע כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו 'לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד)... ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לישב בצל סוכה בשמחה גדולה ממש בשוה כמו בבית המלך ויושבים ראשונה במלכות, 'תשבו כעין תדורו' (סוכה כז, א), בלי שום נפקותא כלל וכלל. ועכ"ז ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו פסולת גורן ויקב, אלא ש'בצלו חמדתי וישבתי' (שיר השירים ב, ג), להיותו שומע דברו צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי...

וזה סוד 'עכבו עמי עוד יום אחד' (רש"י ויקרא כג, לו) בסוד סעודה קטנה דעצרת, דהיינו בזכות השמחה השלימה דחג, על דרך הכתוב (דברים טז, טו) 'אך שמח' שיקבל ב' ההפכים בנושא אחד ולא יבטל ח"ו אחת מפני חברתה, זוכה בסוד יום השמיני שהוא סוד 'עכבו עמי עוד יום אחד', לאותו יום שכתוב עליו (זכריה יד, ז) 'יום יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור' וגו'. פירוש, דיום הוא סוד מעשיהם של צדיקים, ולילה הוא סוד מעשיהם של רשעים... ועל כן בגמר התיקון בסוד 'לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד) כתיב 'יום יודע לה' לא יום ולא לילה', דהיינו הבחירה הנ"ל. אלא לעת ערב שהוא ענין הפסולת גורן ויקב כנ"ל, יהיה אור. וכל זה בזכות העכבה דיום השמיני וד"ל. ועל כן נקרא חג העצרת, כלומר כמו שעוצרין השמן מן הזית דהיינו אויסקוועשינג בלע"ז (-סחיטה), שהוא הוא העיקר הנעזר מכל העבדות דא"ך יום.. אולם בסוד יום השמיני והעצרת נעשה כולו לה'".

[24] כת"י של המאמר מכאן ואילך נמצא בדף אחד שמצד צורתו החיצונית ותוכנו נראה כהמשך למאמר הקודם. הכת"י מחוק מאד, אולם יש לו מקבילות במאמרי הסולם ב' מאמר יד וניתן על פיו להשוות ולהשלים.

[25] שמות לג, יח: "ויאמר (משה אל ה') הראני נא את כבודך... ויאמר, לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי... והסירותי את כפי, וראית את אחורי ופני לא יראו".

[26] במאמרי הסולם ב' מאמר יד מסביר שהחמה היא מקור האור והלבנה מקבלת הימנה, ובני-אדם הנמצאים בכדור הארץ יכולים ליהנות מאור הלבנה רק בעת שהיא בנטיה אלכסונית מהשמש. אולם בתחילת החודש שהלבנה היא פנים בפנים עם החמה, אין בני אדם נהנים מאורה, כי חציה המואר של הלבנה נוטה מהם.

[27] ראש השנה טז, א: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון".