תוכן

אנו רואים שאין האדם בעצמו צריך לכתוב את המכתב, מה שהוא רוצה לכתוב לחבירו, בין להודיע לו משהו או לבקש ממנו משהו. שאם האדם חותם על המכתב, זהו מספיק כבר, שהמכתב שנכתב הוא אמת ושהוא שולחו. וכמו"כ להיפך, אם האדם כתב בעצמו את המכתב, אבל איש אחר חתם על מכתבו, המכתב הזה אינו ראיה שיהיה המכתב אמת, הגם שהוא מכיר שזהו כתב ידו של חבירו.
ובעבודת ה' נקראת כתיבה שחור על גבי לבן, היינו מה שהאדם עוסק בתו"מ נקרא שהוא כותב על לוח לבו, ז"א שהמעשים מה שהאדם עושה נכתבים. ורוצים שהכתיבה תהיה לטובה, היינו מעשים טובים. והחתימה, היא הכוונה המעידה על עצם המכתב, היינו שהכוונה מעידה על מצוות של מי הוא מקיים. פירוש, אם כוונתו בקיום המצות הוא לשם שמים, או ח"ו לא.
נמצא שהכתיבה, היינו המצות ומעשים טובים, זה נק' כתיבה טובה, היינו שיכול להיות להיפך, שעושה מעשה רעים ח"ו. נמצא מקודם צריכים להיות מעשים טובים, שהם קיום תו"מ בתכלית הפשטות. ואח"כ בא ענין של הכוונה, הנקרא לכוון שהכל יהי' לשם שמים. כי בלי תשומת לב, עוד לא ידע האדם לשם מי ולצורך מי, הוא מקיים תו"מ. ויכול להיות שכל כוונתו היא שלא לשם שמים. ​לכן אומרים כתיבה וחתימה טובה, היינו מקודם צריך להיות מעשה המכונה גוף, ואח"כ כוונה הנקראת נשמה.