תוכן

בלק תשל"ח

א) בזהר הסולם, בלק דף צ"ה אות רס"ד, כשנתיעץ בלק אמר ואגרשנו מן הארץ. אמר, אותה מדרגה שישראל אחוזים בה, הוא מן הארץ ודאי שהיא המלכות, הנק' ארץ. וזה הוא כי עצום הוא ממני ודאי, מי יוכל להלחם ולעמוד בישראל, המדרגה שלהם היא חזקה ממדרגה שלי. ומשום זה, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו מן מדרגתם שהיא המלכות. ואם אגרשנו מארץ ההיא, ואגרשנו ממנה דהיינו שיוכל להחטיאם, אוכל לעשות בהם כל רצוני.
ויש לפרש במה שאמר שמדרגת מלכות יותר חזקה ממדרגתו. משום שמלכות נק' למעלה מהדעת, פירוש הדבר כמחז"ל, אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי והתורה אסרה. וזה נק' למעלה מהדעת, היינו הדעת של הנברא אינה יכולה להסכים ללכת נגד הרל"ק. משום שטבע של אדם הוא, שדבר המתחשק לו ביותר, כשהוא צריך לותר על התענוג הוא צריך לדעת למה, היינו בשביל מה אני מוותר, מה הגוף שלי מרויח יותר על מה שאני מונע א"ע מלהנות.
אז צריכים להשיב לו, או מטעם יראה, היינו, עי"ז שיוותר על התענוג, מונע א"ע מלסבול יסורי גהנום. ז"א כשהוא שוקל טעם הנאה, כמה ערכו, וטעם היסורים שיסבול עבור אותה הנאה, אז הוא רואה שאינו משתלם. כי היסורים הם הרבה יותר גדולים, שאין כדאי לסבול הרבה יסורים עבור תענוג שהוא נמצא לזמן קטן, ויסורים יהי' יסורים נצחיים בגהנום.
או מבחי' אהבה, היינו שעבור זה שיוותר על זמן קטן של טעימת תענוג, הוא יקבל תענוג יותר גדול, ובאריכות ימים, שהם תענוגי עוה"ב.
ובשביל אלו ב' טעמים, אם אדם שוקל מצוה כנגד עבירה, יש לו כח להתגבר על התענוג. אבל אז במצב זה, הגם שזהו מובן להגוף, אבל יכול לבוא היצה"ר ולערבב לו החשבונות. מטעם שהכל הולך על החשבון של הרצל"ק, אז יש כח ביד היצה"ר לבלבל אותו, ולטשטש את הציורים של ג"ע וגהנום.
אבל כשאדם זכה שכל כח העיכוב שלו הוא מטעם מלכות שמים, דהיינו שזכה שלא צריך עבור עצמו שום דבר, רק הכל בכדי להשפיע, א"כ אין היצה"ר יכול להתוכח עמו, משום שאין לו מה ליתן לו. וז"ש, "ואגרשנו מן הארץ", היינו מן מדרגת מלכות שמים, אז אוכל בהם להחטיאם. משא"כ "ארץ", שהיא "מלכות שמים", יותר חזקה ממני, ועם דרגה זו א"א להחטיא בשום אופן.
וזהו בבחי' ליבא. וכמו"כ הוא בבחי' מוחא, שהוא צריך להאמין שהקב"ה הוא שומע תפילה. היינו אם האדם מפנה א"ע מכל דבר, ורוצה להתדבק בה', ה' מתחבר אליו ומקרבהו, בס' הבא לטהר מסייעין אותו, וכמ"ש הזה"ק, בנשמתא קדישא. היינו שהקב"ה מתגלה אליו, אז ממילא הוא שוכח מכל העולם, וזוכר רק את ה' לבדו.
בא וראה כ', ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וכו'. בשעה שרצה הקב"ה לתת התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשו ולא קבלוה, כש"א ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, שלא רצו לקבלה. הלך לבני ישמעאל ולא רצו לקבלה, שכתוב הופיע מהר פארן. כיון שלא רצו, חזר אל ישראל, כך למדנו. וי"ל מדוע הלך מקודם לבני שעיר וישמעאל ולא הלך תיכף לישראל, אם ישראל יקבלו התורה. אח"כ ילך לבני עשו וישמעאל שגם הם יקבלו התורה. מדוע אם ישראל יקבלו התורה, כבר אין מקום שגם בני עשו וישמעאל יקבלו התורה.
וי"ל זה ע"ד האמת, לפי סדר קבלת התורה, ע"ד בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין (ב"ב ט"ז). שעי"ז באים לזכות לתורת ה', היינו מבחינת תורה, שהיא שמותיו של הקב"ה. היינו שאינה התורה מבחי' בירורים טומאה וטהרה, אלא כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה.
כשמתחילים לקיים התו"מ, האדם חושב שהקב"ה הזמין גם את בני שעיר, היינו שהוא חושב שיוכל לקיים התורה ביחד עם בני עשו. היות שהאדם נכלל מכל ע' אומות, ועשו וישמעאל הם השורשים של אומות העולם, משום שקליפת עשו היא בחי' שמאל, שהיא נגד מוחא, וקליפת ישמעאל, היא בחי' ימין, נגד ליבא. והשאר הם ענפים. לכן האדם מסכים לקיים תו"מ, אבל לא רוצה לוותר על בחי' בני עשו.
ואח"כ הוא רואה שהם לא מסכימים לקבל התורה אם הוא לא יוותר עליהם, לכן האדם בא לידי הכרה שעם בני עשו זה לא ילך. וזה נקרא שלא רצו לקבלה, היינו שהאדם רואה שעמהם אף פעם לא יבוא לידי תורה אמיתית.
ואח"כ הוא חושב אולי עם בני ישמעאל ביחד תהי' לו האפשרות לקיים התורה האמיתית. אז הוא רואה שאם לא יוותר על בני ישמעאל, אף פעם לא יבוא לתורה אמיתית. זה נקרא שהאדם חושב שהקב"ה נתן את התורה לבני ישמעאל, שגם אם הוא לא ויתר עליהם, גם הי' בדעתו של הקב"ה לתת להם התורה, היינו ביחד עמהם. וכשבא לידי הבנה אמיתית, אז הוא רואה שגם עמהם לא נתן התורה.
נמצא שזה נקרא לא קבלוה, היינו שלא מסכימים. ולאחר שהאדם בא לידי החלטה גמורה שבני עשו ובני ישמעאל לא רוצים את התורה, אז נקרא שהאדם הגיע לידי הכרת הרע.
אז חוזר האדם לבחינת ישראל, שהיא נק' ישר-אל, שבאופן ישר כל מה שהוא עושה מוכרח להיות רק לשם אל, שז"פ ישר-אל. אז הוא עומד לפני בחירה: או לוותר על הכל ולקבל עליו רק את בחי' ישר-אל, או להשאר כך, היינו לקיים התו"מ על הכוונה שהי' לו בימי ילדותו, או לקבל למעלה מהדעת הנק' בחי' נעשה קודם לנשמע, היינו בלתי ה' לבדו.
וזה שאמר ואח"כ חזר לישראל. שאדם חוזר אח"כ לישראל, כי התורה לא נתנה רק לבחי' עם ישראל. וזה נק' אשר בחר בנו מכל העמים, שרק כשהאדם מגיע לידי בחי' ישר-אל, אז הוא מוכשר לקבל את התורה.
ז"א שהתורה האמיתית אינה ניתנת לאדם רק בזמן שהוא בחי' ישראל. משא"כ לפני זה הוא יכול לקיים את התורה בבחי' המעשה, ולא בבחי' כוונה שהיא עמ"נ להשפיע נ"ח ליוצרו. ואז הוא מקבל את התורה על בחי' אמצעי, שהוא בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. ואח"כ, כשנעשה ישראל, אז הוא זוכה לתורה הפנימית, הנק' שמותיו של הקב"ה.