תוכן

כ"ג חשון תש"ה בבית ר' בנימין סינקובסקי תל - אביב
בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה, שיש לו מצב רוח מרומם, ואז מרגיש את עצמו שאין לו שום תשוקה רק לרוחניות, טוב אז לעיין בסתרי תורה, בכדי להשיג את פנימיותה. ואפילו שרואה שאע"פ שמייגע את עצמו להבין משהו, ומ"מ אינו יודע שום דבר, מ"מ כדאי לעיין בסתרי תורה. אפי' מאה פעמים בדבר אחד, ולא לבוא לידי יאוש, היינו לומר שאין שום תועלת מזה, מאחר שלא מבין שום דבר.
והוא מב' טעמים: א) שבזמן שהאדם מעיין באיזה ענין ומשתוקק להבינו, ההשתוקקות הזו נקראת תפילה. כי ענין תפילה הוא בחי' חסרון, שפירושו, שמשתוקק לדבר שחסר לו, שהקב"ה ימלא את חסרונו. וגודל התפלה נמדד לפי ההשתוקקות, כי לדבר שחסר לו ביותר, אז ההשתוקקות יותר גדולה, כי לפי ערך החסרון כן במידה זו הוא משתוקק.
ויש כלל: בדבר שהאדם משקיע יגיעה ביותר, אז היגיעה מגדילה את החסרון, ורוצה לקבל מילוי על חסרונו. וחסרון נקרא תפילה, בחי' עבודה שבלב, כי רחמנא ליבא בעי. נמצא שאז הוא יכול לתת תפילה אמיתית, כי בעת שמעיין בדברי תורה, אז הלב מוכרח להתפנות משאר רצונות, ולתת כח להמוח שיוכל לחשוב ולעיין. ובאם אין חשק בלב, אין המוח יכול לעיין ע"ד שארז"ל: "לעולם ילמוד אדם תורה לתלמידו במקום שלבו חפץ" [ע"ז י"ט ע"א].
ובכדי שתתקבל תפילתו, מוכרחת להיות תפילה שלימה. לכן כשמעיין בשיעור שלם, אז הוא מוציא מזה תפילה שלימה, ואז יכולה להתקבל תפילתו, כי ה' שומע תפילה. אבל יש תנאי שהתפילה צריכה להיות תפילה שלימה, ולא שיהיו באמצע התפילה שאר דברים מעורבים בו.
וטעם ב', שאז כיון שהאדם נפרד מגשמיות באיזה שיעור, ויותר קרוב למידת ההשפעה, אז הזמן היותר מוכשר שיתחבר עם פנימיות התורה, שהיא מתגלית לאלו שיש להם השתוות עם הבורא, כי אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא. משא"כ כשהאדם הוא בבחי' קבלה עצמית, אז הוא שייך לחיצוניות ולא לפנימיות.