תוכן

הנה ארז"ל (עירובין י"ג): "נמנו וגמרו: טוב לו שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו". ואיזה שייכות יש זה לזה, כי קודם מיירי במציאות, וזה בענין מוסר!? וגם מהו ההבדל בין פשפוש למשמוש?
והענין - כי האדם אף שהוא מטהר ומזכך עצמו עד מאוד, בכל זאת אותה הנשמה היתה יותר טהורה ויותר מזוקקה קודם שירדה לעולם, מכפי שהיא אחר ירידתה לעולם, ולכן על זה אמרו: "טוב לו לאדם שלא נברא משנברא", ועכשיו שנברא מה יעשה.? לכן אמרו: "יפשפש במעשיו", היינו לעשות תשובה על חטאיו ועונותיו, וממילא יהיו נעשין מהזדונות זכויות, ואז יהיה רווח ממה שנברא יותר משלא נברא.
אבל כל זה הוא בבחינת בי"ע שיש רע וטוב, ובחינת בירורים. ובאים אחרי זה ואומרים - כי צריך למשמש במעשיו, והיינו לבוא להאור שהוא קודם הבריאה, שזה הוא התיקון השלם, שלא שייך כלל לבירורים.
​והוא מה שאומרים יום כפורים - כמו פורים, שהוא בלתי מובן: איך אפשר ​שיום הכיפורים שהוא שבת שבתון יהיה נתלה בפורים שהוא יום חול, ויום שמותר בעשיית המלאכה? אלא שזהו כדברינו - כי יום הכיפורים הוא בחינת בינה כידוע, ופורים הוא בחי' חכמה שהיא יותר גדולה מבינה. ומה שמותר בעשיית מלאכה, הוא – כי הוא האור הגדול שאין בו בירורים, שאפילו החול הוא קודש.
ומה שבשבת הוא אסור בעשיית מלאכה הוא - שבשבת הוא עליית העולמות, ופורים הוא האור בעצמו, וגם החול הוא קודש.
כי ישנם אורות מקיפים ואורות פנימיים, ואורות המקיפים גם הם באים לכלל קבלה ונעשים פנימיים, אבל אין העדר נוהג ברוחניות, ונמצא שיש בו גם פנימיים וגם מקיפים.
ועליית שבת היא רק שהפנימיות היא עולה ולא החיצוניות. שהחיצוניות היא רק בתיקון השלם. ולכן נאמר שבת וינפש, כמו"ש בב"ק ובשבת עומד לפוש.
וז"ש: "זרענו וכספנו ירבה כחול, חטאתנו הוא ימחול". זרענו כספנו הם הכסופים שלו. ולמה אמר כחול ולא כקודש? אלא שהחול בעצמו יהיה קודש. ואיך נבוא לזה? ע"י שחטאתנו הוא ימחול, ונזכה לתשובה מאהבה שהזדונות נעשים כזכויות. כי קדושה כמו"ש היא לא כל כך רבה, אבל מתוך ניצוצי החול, הרי יש הרבה קבלות טובה. וכמו הנ"ל לגבי המן, כי למרדכי בשום אופן לא עלה על הדעת לדרוש כל כך טובה עד כתר מלכות, אבל המן הרשע, הוא כן היתה לו תאווה כל כך גדולה להטובה, ואותה הטובה נתהפכה אל הצדיק, ולכן דווקא ירבה כחול. וכן הוא וככוכבים בלילה.
ובקדושת האצילות הכל הוא קודש, ולכן אין חילוק בין איגרות הראשונות לאיגרות השניות, אף שהאגרות הראשונות להרוג ולאבד את כל היהודים, ובשניות היה לאבד את חיל הגוים, בכל זאת הם אחד. ובזה תבין כי מה הרווחנו באותו הנס – כי מקודם האגרות הראשונות גם אז היו חיים ישראל, ומה הרוויחו באגרות השניות - כי נשארו בחיים חיותם? אלא שאז היתה התשובה מאהבה ונעשה מהזדונות זכויות, ובא להם הרווח מהזדונות, ולכן פורים הוא בחי' חכמה כידוע מהכוונות (ענין יסוד דאבא).
שבת היא תכלית שמים וארץ, ותכלית היא כמו תחילת – סוף מעשה במחשבה תחילה, והסתכל הקב"ה במעשיהם של צדיקים וברא את העולם, וזה הוא בחי' משמוש - הסתכלות בהאור של קודם הבריאה, ואז "לא יגורך רע".
וזה "כי כגבה שמים על הארץ, גבר חסדו על יראיו". כי השמים מרמז על הרוחניות והארץ על הגשמיות, ונמצא מזה ח"ו - כל מה שיותר יושפל האדם, וכל מה שיורד יותר לשאול, הרי מתעלה יותר ויותר השמים, וזה "כגבה שמים על הארץ". אבל אם זדונות נעשים כזכויות וזוכה למחילת עוונות, אז "גבר חסדו על יראיו". וזה מאה"כ ולא ישוב לכסלה עוד.
וזה "המבדיל בין קודש לחול, חטאתנו הוא ימחול", כי ע"י הדעת יודעים עד כמה גדול כח הקודש, ועד כמה ירוד ושפל הרע והגשמיות, ואז ע"י הדעת עושה האדם ההבדלה, כי "אם אין דעת הבדלה מנין". ואם לאו, עושה הקב"ה ההבדלה – "וירא אלקים את האור כי טוב" - זה מעשיהם של צדיקים.