תוכן

כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.
וי"ל הלא ישנם הרבה צדיקים בעולם שאין רוח הבריות נוחה מהם, אלא להיפך, שיהיו שונאים אותם, וכמ"כ ידוע שע"ה הוא שונא לת"ח. וכשאחז"ל האי צורבא מרבנן דרחים להו בני מתא, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, ויש חיוב הוכח תוכיח את עמיתך, נמצא שהם שונאים את הת"ח. ואיך אמרו כל שרוח הבריות וכו'. ועוד יותר קשה שהם נתנו זה לסימן על יר"ש, כי אמר שרק מי שרוח הבריות נוחה הימנו, אז רוח המקום נוחה הימנו.
וי"ל שזה ידוע שא"א להגיע לאהבת ה' מטרם שאדם זכה לאהבת הבריות, שז"ע ואהבת לרעך כמוך, שא"ר עקיבא שזה כלל גדול בתורה, היינו שעי"ז שהאדם מרגיל א"ע באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה'. ובזה י"ל הנ"ל, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז רוח המקום נוחה הימנו, אז יש לומר שגם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה'. משא"כ מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו.