תוכן

ענין שמירת שבת ע"ד עבודה, היות שיש ששת ימי המעשה שהוא חול, ויש שבת שהיא אסור בעשיית מלאכה. חול נקרא בזמן שהאדם מרגיש שהוא רחוק מקדושה, אזי יש לו עבודה לתקן את מעשיו, בכדי שיקרב א"ע להקדושה. שענין קדושה הוא דוקא שיש לו השתוות הצורה, אז בשיעור הזה שהוא מתקרב, הוא מרגיש את השפע דקדושה. וממילא כשהוא בא לידי הרגשת הקדושה, אין לו אז עבודה בתיקוני הרע. לכן נקרא אז שבת, משום ששבת מכל מלאכתו. ז"א כי רק בזמן שהאדם נמצא בימות החול, שאינו מרגיש את הקדושה, אז שייכת עבודה בתיקון הרע.
לכן העבודה דימות החול נק' אתערותא דלתתא, ועל זה בא אתערותא דלעילא הנקראת שבת, כשהקדושה שופעת עליו מצד הבורא ית'. ואז צריכים להיות שומר שבת, היינו שכל עבודתו בשבת היא רק בשמירת השבת, היינו שלא יסיח דעתו מקדושת השבת. וענין השמירה מתפרש בחשיבות שבדבר. כי יש כלל בטבע, שכל דבר היותר חשוב הוא צריך שמירה יותר מעלייתא, וכל הדבר שלא כ"כ חשוב, אז גם השמירה על זה לא כל כך גדולה. לכן עבודה של שמירת שבת מתבטאת בענין גודל וחשיבות של קדושת השבת.
ועל זה נשאלת השאלה, איך יכול האדם לבוא לידי הרגשת חשיבות הקדושה. התשובה היא שזה בא מעבודה דימות החול, בשיעור שהי' מצטער בימות החול שהוא חול ולא קודש, בשיעור הזה הוא מחשיב את השבת. וז"ש כל שומר שבת כדת מחללו, היינו זה שיכול לשמור את השבת כדת, זה תלוי מחללו, היינו מכפי עבודתו בימות החול.