תוכן

מוצש"ק וישלח תשל"ב

א) בפיוט "כל מקדש" וכו', ושכרו הרבה מאד ע"פ פעלו. קושית העולם ידועה, במה שאמר שכרו הרבה מאוד, ואח"כ הוא סותר א"ע ואמר ע"פ פועלו. משמע דוקא ע"פ פועלו ולא יותר.
להבין את הנ"ל צריכים מקודם לדעת מהו השכר. והלא ידוע מאחז"ל הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא שצריכים לעבוד לשמה.
ענין שכר הוא, ששכר שייך לומר שבא אחר יגיעה. שהאדם מייגע א"ע בכדי למצוא את הדבר שא"א למצוא בלי יגיעה. משא"כ בדברים הנמצאים לא שייך לומר ענין יגיעה. בדומה שא"א לומר שהאדם מתייגע למצוא אבן קטנה בגודל סנטימטר על סנטימטר, כי לזה הוא יכול להכנס לאיזה בנין שבונין, ואז הוא ימצא אבן חצץ עוד יותר גדולה מס"מ על ס"מ. לכן אין שייך לומר שקיבל שכר, כמה אבנים קטנות של חצץ, מטעם שכל דבר הנמצא לא שייך בו יגיעה. לכן, כשמשיגים את זה, לא שייך לומר שכר על השגת הדברים הנמצאים.
משא"כ בכדי להשיג יהלום בגודל ס"מ על ס"מ, שקשה במציאות למצוא דבר כזה, לכן האדם צריך לתת יגיעה גדולה בכדי להשיג את היהלום. ובזמן שמשיג אותו נקרא שכבר קיבל את שכרו עבור היגיעה.
והנה אנו צריכים להאמין, מלא כל הארץ כבודו, כמ"ש "את השמים ואת הארץ אני מלא". וכמ"ש בזוה"ק ובכתבי האריז"ל, שכל התענוג שאנו מרגישים בתענוגים הגשמיים, הוא רק בחי' נהירו דקיק מאור ה'. ומובן מאליו במקום שהאור ה' מגולה אין קץ להתענוג.
נמצא לפי"ז, כשאנו מאמינים שמלא כל הארץ כבודו, אז התענוג ממלא את כל העולם. ובדבר שכל העולם מלא, ז"א שלא צריכים לחפש אחר תענוג, כי אין שום מציאות של מקום בעולם שלא יהיה ממולא עם תענוג, מובן מאליו שלא שייך ליתן יגיעה על התענוג, ולא שייך לומר בזמן שמקבלים את התענוג, שקיבל שכר, כנ"ל. כי על דבר שאין יגיעה, לא שייך לומר על קבלת הדבר, שם של שכר.
א"כ נשאלת השאלה, מהו השכר שאנו מקבלים תמורת היגיעה שלנו.
אלא על מה שאמרנו, שהעולם ממולא עם תענוגים מבחי' מלא כל הארץ כבודו, נשאלת השאלה למה אין אנו מרגישים את האור ה' הממלא את העולם. ע"ז יש תירוץ, שהקב"ה עשה צמצום והסתרה, לא להרגיש את אור ה', מטעם שלא יהיה נהמא דכסופא, כמובא בפתלה"ק אות ט"ו.
אלא בזמן שהאדם בא לידי דרגה שהוא רוצה להשפיע לה', היינו נחת רוח ליוצרו, ואז מתחיל לחשוב מה חסר לה', בכדי שיוכל להמציא לו, כי כל דאגותיו הן רק שיהיה נחת רוח להקב"ה, אז הוא רואה שכל מה שברא את העולם, בכדי שיקבלו תענוגים ממנו, ויותר מזה לא חסר להקב"ה. לכן הוא ממלא אז את רצון ה' ומקבל את התענוגים.
ואז כבר אין שום ענין של נהמא דכסופא, מטעם שהוא לא מקבל את התענוגים משום שהוא רוצה להנות, אלא מטעם שרוצה להשפיע להקב"ה. כי בזמן שהאדם בא לדרגה שרוצה רק להשפיע לה', אז עובר ממנו הצמצום, ורואה את העולם שהוא מלא כל הארץ כבודו. ואז הוא רואה שכל זה נגלה לעיניו בכדי שיהנה מזה. לכן אחר שהשיג את דרגת ההשפעה, היינו שהשיג את המדרגה שכל רצונו הוא רק להשפיע נחת רוח לה', אז האדם ממלא א"ע מכל התענוגים מה שעיניו רואות, כנ"ל בביאור מלא כל הארץ כבודו.
נמצא לפי הנ"ל מה האדם צריך להשיג, שנגיד עליו שכבר קיבל את שכרו, אחר שיגע ועמל כמה שנים, זהו רק דבר אחד, הרצון להשפיע. דהיינו את הדרגה שרוצה לשמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס. וכל היגיעה שהאדם צריך לייגע א"ע בתורה ומצוות היא רק להשיג דבר זה. וזה נקרא יראת שמים, כמ"ש מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלקיך.
כי ענין היראה מתבטא כמשחז"ל (ברכות ז.), בשכר ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט. כי ענין היראה מתבאר היות שהאדם צריך להתקרב לה', היינו להתדבק בו, כמ"ש ולדבקה בו. וכביאור חז"ל (סוטה יד.) הדבק במידותיו, מהו רחום אף אתה רחום, היינו השתוות הצורה. והאדם צריך לירא שלא יהיה ח"ו מרוחק מה', בזה שהוא לא יכול לצאת מהאהבה העצמית, שהיא בחי' קבלה הנק' רצל"ק.
לכן כל השכר שהאדם צריך לקוות הוא רק להשיג את בחי' כח ההשפעה. וז"פ שכרו הרבה מאד על פי פעלו. אם הוא פועל ומייגע את עצמו בתו"מ, אז ישיג את שכרו, שהוא כח השפעה, אז כח ההשפעה הנקרא שכרו הרבה מאוד, השכר יגדיל את בחי' "מאד", כמ"ש בזהר (תרומה אות תל"ג) טוב דא מלאך החיים, מאד דא מלאך המות דאיהו יתיר וכו'.
היינו, זהו השפע השייך לבחי' הרצון לקבל המקורי שהוא בחי"ד, שעליו היה הצמצום. ומי שנכנס לתוך הרל"ק הוא מת, מחמת שמסתלק האור החיים ממנו. אבל ע"י שמשיגים את הכח דלהשפיע, אז מקבלים חלקים מהתענוג השייך לבחי"ד, עד שיהי' גמר התיקון, היינו שיקובל כל התענוג המתייחס לבחי"ד בבחי' עמ"נ להשפיע, וזה נקרא גמר התיקון.