תוכן

כללות האדם מורכב מב' בחינת:
א) מציאותו עצמו,
ב) קיום המציאות.
קיום המציאות נחלק לג' בחינות:
א) הכרחיות, שבלעדו תהיה הפסקת המציאות, ועבור זה מספיק לאכול פעם אחת ביום פרוסה קטנה של לחם יבש עם כוס אחת מים קרים, ולישון כמה שעות בלי הפשטת המלבושים, ולישון על גבי ספסל. וגם לא בבית, רק בשדה. ובזמן הגשמים - בתוך איזה מערה, רק בכדי שלא ירטב. וגם המלבושים שלו יכולים להיות טלאי על גבי טלאי.
ב) כמנהג בעלי בתים הרגילים, כדרך כל האדם, אבל לא לרצות להתדמות להעשירים, שיש להם הרבה חדרים, ורהיטים יפים וחדישים, וכלים נאים, ומלבושים נאים, ולא לרצות לאכול ולשתות את כל דבר כמו שהעשירים רגילים לאכול ולשתות.
ג) שיש לו תשוקה ותביעה בגופו להתדמות להעשירים. והגם שאין הוא יכול להשיג את מבוקשו, אבל עיניו ולבו נתונים לזה, ומצפה, ונותן יגיעה, איך להגיע לבחינת זו, היינו שיכנס לדרגת העשירים.
ד) הנוהגת בכל ג' בחינות הקודמות, היינו שאם הרוויח לצורך היום, כבר אינו דואג למחר, אלא בכל יום ויום נחשב שזה כל שנות חיו. וכמו שמבינים, שדרך העולם היא, שהאדם דואג למלאות את חסרונו וצורכי קיומו רק לשבעים שנה, אבל לאחר מאה ועשרים שנה, אין האדם דואג לצרכי פרנסתו, כמו כן יש שהאדם עושה חשבון, שכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, היינו כבריאה חדשה, היינו בדומה לגלגול שהאדם דאתמול נתגלגל באדם דהיום, וצריך לתקן כל מה שעשה ביום דאתמול, הן בדברים של חובות טובים והן בדברים של זכויות, היינו בין שעשה מצות ובין שעשה עבירות. למשל, אם לקח מחברו איזה דבר, הוא צריך להחזירו. ואם נתן לחבירו איזה דבר בהלוואה, אזי הוא צריך לקבל ממנו בחזרה, כי פריעת בעל חוב מצוה. לכן הוא צריך לזכות את חברו.
ועכשיו נדבר בענין אהבת ה': קודם כל האדם צריך לדעת, שאהבה נקנית על ידי מעשים - בזה שנותן לחבירו מתנות, אזי כל מתנה ומתנה, שנותן לחבירו, היא כמו חץ וכדור שעושה חור בלבו של חברו. הגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו נצוצי אהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד. לכן שניהם מתבטלים.
וזה כלל, שכל דבר חדוש, נתרגש האדם ומשתעשע עם החידוש. לכן לאחר שהאדם קבל לבוש של אהבה מזולתו, אזי משתעשע רק מאהבת זולתו, ושוכח את האהבה העצמית. ואזי כל אחד מבין שניהם מתחיל לקבל תענוג, רק בזה שדואג עבור חברו, ואין לו מקום לדאוג עבור עצמו, מטעם שכל אדם יכול לתת יגיעה רק על מקום שהוא יכול לקבל תענוג. ומאחר שהוא משתעשע עם אהבת זולתו, ודוקא משם הוא מקבל תענוג. לכן לא יהיה לו שום הנאה בזה שידאג עבור עצמותו. ממילא אין תענוג, אין דאגה, ואין מקום ליגיעה.
לכן נמצאים בטבע, בזמן שאהבת זולתו כל כך גדולה, עד להיות לפעמים מאבד עצמו לדעת. וכמו כן באהבת ה': יש לפעמים שהאדם מוכן לתת עבור אהבת ה' לבטל את בחי"ג הנ"ל. ואחר כך מוכן לבטל את הבחי"ב הנ"ל. ואחר כך בחי"א, היינו את כל ג' הבחינות של קיום המציאות, אבל לבטל את מציאותו גם כן, איך זה אפשר?
הלא נשאלת השאלה: אם יתבטל ממציאותו ומי יהיה המקבל את האהבה? אבל הקב"ה נתן כח באהבה, שאהבה מקלקלת את השורה, היינו שיוצא מגדרי השכל, אלא ממש שהוא רוצה להיות בטל במציאות מכח האהבה, ואין לו שום כח לשכל לעכב אותו. לכן, אם אנחנו נשאל: איך זה אפשר, שהאדם יכול להגיע לבחינת זו? על זה יש תשובה אחת: טעמו וראו כי טוב ה'! לכן הטבע מחייב התבטלות, אפילו שלא מבינים על פי השכל.
ועל זה נבין את הפסוק "ואהבת וכו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מאדך, היינו קיום המציאות. נפשך, היינו מציאותו עצמו. בכל לבבך, זה כבר מדרגה גבוהה, היינו בשני יצריך, ביצר טוב וגם ביצר הרע.