תוכן

כי תצא תשל"ח

א) כי תצא למלחמה, ופרש"י במלחמת הרשות הכ' מדבר.
להבין בדרכי עבודה מלחמת הרשות. היינו במקום מצוה או במקום עבירה, זה נק' מלחמת חובה, שהאדם חייב לשמור מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ורק בדברים המותרים, אז המלחמה היא בחי' רשות.
וענין הרשות הוא על הכוונה, היינו לטובת מי הוא מקיים תו"מ, אם עי"ז תגדל רשותו של האדם, היינו שהשכר שלו הוא בזה, שהרצון לקבל יזכה לדבר טוב ועונג, שזה שלוקח, הכל לרשותו של אדם. או שכרו הוא במה שיוכל לעסוק בתו"מ לטובת ה', שהוא בחי' עמ"נ להשפיע, שהוא רוצה שהכל יכנס לרשות היחיד, היינו לרשותו של הקב"ה, ורשותו עצמו הוא רוצה לבטל.
וזו כוונת רש"י במלחמת הרשות הכ' מדבר. ואז הכ' מבטיח לנו, "ונתנו ה' אלקיך בידך", היינו שיהיה לו הכח להכניע להס"א.
ואח"כ מבאר הכ' סדר העבודה. "וראית בשביה אשת יפת תואר". הנשמה, שהיא בחי' להשפיע, נמצאת בשביה. שמטרם שהתחיל בעבודת הרשות, הוא לא ראה שהנשמה של האדם היא בשביה בין הקליפות. "וחשקת בה", היינו להוציא את הנשמה, שכוונתו, שיהיה לו כח לעבוד בעמ"נ להשפיע, וז"פ "ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך". כמו שפרש"י, לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, כמרז"ל, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. לכן ביתך נק' מקום תורה בסוד, בחכמה יבנה בית. כי אין יצה"ר שולט אלא בלב פנוי מחכמה, כמרז"ל אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות.
"וגלחה את ראשה". שערות ראש נק' בחי' דינים, ששערה מלשון סערה, שהן מחשבות זרות הבאות לתוך הראש, שהוא צריך לבטל את כל המח"ז שהיו לו. "ועשתה את צפורניה", היינו מלשון צפרא, היינו יום. ימים נק' המצבים שהאדם היה מוצא בהם סיפוק. ועשתה, היינו שיגדיל אותם, שיסתכל עליהם, על כל הימים שעברו עליו, והיה מוצא בהם סיפוק, ועכשיו יראה שהכל היה רק דמיון כוזב. משום שכל המדידות היו רק לפי מה שהיה מספק להרל"ק, וכמה שהימים האלו מרחקים אותו מהאמת. ועי"ז, "והסירה את שמלת שביה מעליה", היינו מהנשמה. "וישבה בביתך", היינו בבית של ישראל. ולא בשביה, בין הקליפות שנק' שכינתא בגלותא.