תוכן

ז' מרחשון תשט"ו

א) כי יהיה נערה בתולה מארשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה וגו' (כב,כג-כז)
אפשר לבאר, שהשכינה הק' נקראת נערה. ויש ג' בחינות: פנויה, ארוסה, ובעולהקנו. במצב הדומם דקדושה, אזי היא נקראת פנויה, מטעם שכל המעשים שעושה עבורה הוא רק בכדי לקבל תמורה, היינו, או עולם הזה או עולם הבא, אבל הוא יודע שהשכינה הק' משועבדת לו, היינו לבחי' קבלה עצמית. לכן היא נקראת פנויה, משום שאין לה למי להזדקק, אזי הוא רוצה שתזדקק אליו. לכן אז במצב הדומם, הוא יכול להמשיך בעבודתו ואין הוא פוגם בשום דבר.
משא"כ כשהוא מתחיל בעבודת הצומח, זאת אומרת שכבר נתוודע לו שבתורה ומצוות צריך לעסוק בבחי' להשפיע, אזי השכיה"ק נקראת בחינת מאורשה לאיש, היינו לבחינת קוב"ה, שצריך לעבוד לעשות היחוד דקב"ה ושכינתא. לכן מי ששוכב עמה, היינו שהוא רוצה להנות ממנה, שהוא מתחיל לעבוד בבחי' הקבלה בזמן שהוא יודע שבחי' קבלה כבר אסורה, שאצלו כבר נק' בחינת מאורשה לבחינת קוב"ה, אזי - וסקלתם את שניהם וגו'. דהנה השכיה"ק כלפי עצמה לית מחשבה תפיסא ביה כלל, אלא כל המדובר הוא רק כלפי אדם המשיג. לכן, האדם נדון בסקילה, היינו המחשבות זרות המרוצצות את מוחו, ומת, היינו שנאבד לו כל החיות דקדושה. וגם השכיה"ק נופלת אצלו לבחינת עפר, היינו שהוא רואה שאין בה שום חיות, ז"א שאין בשביל מי לעבוד. וז"ש: את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר (וז"ע שהאילן צעק: רשע אל תגע בי(. בעיר - היינו בזמן שהיתה לו התעוררות גדולה והיה עובד בשלהבת עצומה, אז - לא צעקה הנערה, שאז לא הורגש שום חטא בעבודה זו, אלא שהיה רוצה להמשיך את עבודה זו בבחינת קבלה עצמית לנצחיות. לכן פגם אותה בעצמה, לכן עכשיו הוא רואה שאין בה שום חיות ולא כדאי לעבוד עבורה. כמו שאמרו רז"ל: בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. ופירש אאמו"ר זצ"ל, שזוהמא נקראת זו-מה, היינו שאמר: "מה העבודה הזאת לכם". זה נקרא: ומתו שניהם.
ואם בשדה ימצא האיש וגו' - בחי' עבודה בשדה, היינו בזמן העבודה. ושכב עמה - היינו, שעסוק בתו"מ עמ"נ לקבל, והוא יודע שאסור, היות שהיא מאורשה לאיש כנ"ל. אזי: ולנערה לא תעשה דבר וגו' כי בשדה מצאה צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה. היינו, שהוא מרגיש שהיא צועקת: רשע אל תגע בי. היינו, שאסור לעבוד בבחי' קבלה. ואין מושיע לה - היינו, שהאדם אינו יכול להתגבר על בחי' קבלה שלו (שזה נק' בחי' שדה, היינו בזמן העבודה, היינו שרוצה להתגבר על בחי' קבלה(. אזי השכיה"ק נשארת בחיים, היינו שהוא רואה גדלותה וחשיבותה. וכל המתדבק בעבודה זו דלהשפיע, יש לה חיים. אבל הוא מת, מאחר שקבל לעצמו את בחי' החיים שהמשיך ממנה, אז הוא מת. וטוען, אני לא יכול לעבוד יותר בעבודה, רק בן־אדם שנולד עם מוח חריף ומדות טובות ותכונות ישרות, משא"כ אני נולדתי עם מדות מגונות. לכן אינני יכול להמשיך בעבודה זו. זה נקרא שמת, שכבר אין לו חמרי דלק שימשיך בעבודתו ושיהיה לו חיים. אבל השי"ת ברוב רחמיו הוא מחיה מתים ברחמים רבים, וקם לתחיה, עד שעובר כמה גלגולים, הן בגוף אחד או בכמה גופים, בסוד: "כי לא ידח ממנו נדח", וזוכה להדבק בהקומה לנצחיות.