תוכן

מוצש"ק בשלח תשל"ב
בזוהר בשלח ד' ק"ג אות שס"ז, א"ר חייא תהוונא על האי קרא דכ' כי שומע אל אביונים ה', וכי אל אביונים שומע ולא לאחרא, א"ר שמעון, בגין דאינון קריבין יתיר למלכא, דכ' לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה וכו'. תו א"ר שמעון ת"ח כל אינון בני עלמא אתחזיין קמי קב"ה בגופא ונפשא. ומסכנא לא אתחזי אלא בנפשא בלחודוי, וקב"ה קריב לנפשא יתיר מגופא.
ומפרש הסולם וז"ל: ועני אינו נראה לפני הקב"ה אלא בנפש לבד, כי גופו שבור, והקב"ה קרוב לנפש יותר מלגוף.
להבין את הנ"ל צריך לדעת מה זה עני. זה ידוע כי מדרך העולם הוא שהאדם מסוגל לעשות מעשים שיביאו לו שני דברים:
א) דעת. היינו שיבין עם השכל שלו את העבודה שהוא עושה, ז"א לראות את התועלת מהמעשה הזה. משא"כ אם הוא צריך לעשות מעשה שהשכל שלו מחייב לו את ההיפך ממה שמצווין לו לעשות, זה קשה לו לעשות את העשיה.
ב) תענוג. האדם יכול לעשות מעשים שיביאו לו תענוג. משא"כ אם הוא עושה מעשה ואינו נהנה, מעשה זה קשה לו לעשות.
לכן כשיש בהמעשה שהוא עושה את הב' תנאים, היינו שכל ותענוג, המעשה הזה נק' מצב של עשירות, משום שהמעשה הזה משפיע לו שכל ותענוג, שיותר מזה אין במציאות בעולם, דבר שהנבראים ישתוקקו לו.
ואם יש בהדבר רק תנאי אחד, היינו שהמעשה לא ישפיע לו שכל, ז"א שהשכל לא מחייב לו לעשות את העשיה, אבל תענוג יש לו מהמעשה, זה עוד נחשב למעשה, והוא מתגבר על השכל ועושה את המעשה, משום שהמעשה עוד לא נקרא עני, משום שיש לו מה לתת, היינו שהמעשה נותן לו תענוג.
ולפעמים המעשה אינו משפיע לו תענוג, אלא עכ"פ הוא משפיע לו שכל, שהשכל מחייב לו את המעשה. וכאן כבר הוא צריך להתגברות יתירה, להיות נמשך אחר השכל, ולא להיות זקוק להתענוג. אבל בזמן שלמעשה אין מה לתת לו, לא שכל ולא תענוג, היינו שהוא למעלה מהדעת ולמעלה מהתענוג, זה נק' עני ואביון, שאין להמעשה לתת לו שום תמורה.
הנה יש להאדם גוף ונפש. הגוף נק' כלי של הרל"ק תענוג ושכל. הנפש נקרא כח השפעה שיש בהאדם. והאדם יש לו גוף ונפש. לכן כשאדם מתפלל לה' ומצפה שהקב"ה ישפיע לו שפע, אבל המצב שבו הוא נמצא יש לו גוף בריא, ז"א שהגוף עוד יכול למצוא בעבודתו בחי' שכל ותענוג, או לכל הפחות אחד משניהם, עוד לא נקרא עני ואביון, משום שהגוף יקבל תמורה עבור עבודתו.
אבל בזמן שהאדם רוצה לילך ע"ד האמת, היינו למעלה מהדעת, וגם עמ"נ להשפיע, אז אין להגוף מה לקבל, ואז נקרא הגוף שבור. א"כ מהו מתפלל אז, שה' יעזור לו ללכת עם הנפש, היינו עם הרצון להשפיע. והגוף מפריע לו, משום שהוא רואה שאין לו שום תמורה מדרך הזה, שהאדם רוצה ללכת ע"ד האמת. והקב"ה, שהוא המשפיע, הוא קרוב אל הנפש, היינו שיש השתוות עם הנפש, משום שהנפש רוצה ללכת בדרך השפעה, ומזה היא כל תפילתו, לכן הקב"ה שומע את תפילתו.
וז"פ כי שומע אל אביונים ה'. משא"כ כשאדם עשיר או שהמעשה משפיע לו תענוג ושכל, או לכל הפחות אחד משניהם, נמצא שכל תפילתו היא רק עבור הגוף, היינו להרל"ק. לכן לא כתוב כי שומע אל העשירים, אלא רק לאביונים, כי רק אל אביונים הוא קרוב, שענין קרוב הוא השתוות הצורה.