תוכן

כי האדם עץ השדה (כ,יט)
אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב כי האדם עץ השדה. וכי אדם עץ שדה הוא. אלא, משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת. וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד. אם תלמיד חכם הגון הוא - ממנו תאכל ואותו לא תכרת. ואם לאו - אותו תשחית וכרת. (תענית ז.)
ויל"ה, איזו שייכות יש בין ת"ח הגון לעץ מאכל, ובין ת"ח שאינו הגון לעץ שאינו עץ מאכל. כי הפסוק אומר: "לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל וגו'. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת".
והנה הזוה"ק אומר: אל אחר אסתרס ולא עביד פרי. וז"ל הסולם (הקסה"ז אות כג): וע"כ הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות רוחניות לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והפוכו הם הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.
ובזה יש לפרש את השייכות בין תלמיד חכם הגון לעץ פרי, ועליו אומר הפסוק: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת". כי עץ עושה פרי הוא סימן לקדושה, משא"כ שאין עושה פרי זהו סימן לטומאה, ונקרא תלמיד חכם שאינו הגון. וכן מצינו (במדר"ר נח): "אלה תולדות נח. הדא הוא דכתיב: פרי צדיק עץ חיים. מה הן פירותיו של צדיק, מצוות ומעש"ט". ובזה יש לפרש: אם תלמיד חכם הגון הוא, היינו שעושה פירות, שיש לו מצוות ומעשים טובים - אותו תאכל. ואם לאו - אותו תשחית וכרת.
והנה, לפני המאמר הנ"ל מביאה הגמרא: "תניא היה ר' בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים. שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה. ואומר, רפאות תהי לשרך. ואומר, כי מוצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות. שנאמר, יערף כמטר לקחי. ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר, וערפו שם את העגלה בנחל". ויל"ה, מהו ענין סמיכות המאמרים זה לזה.
ויש לפרש, שאין כוונתו של ר' יוחנן דוקא למי שלומד אצל תלמיד חכם, שיראה שהתלמיד חכם יהיה הגון. אלא הכוונה על הלומד בעצמו באיזו צורה הוא לומד. היינו, אם לומד תורה והוא רואה שהמאמרים האלו שהוא לומד לא יביאוהו שיוכל לאכול פירות מהלימוד הזה, היינו פירות של מצוות ומעשים טובים - 'אותו תשחית' וממנו לא תאכל. אלא ישים לב שילמד תורה, שהתורה הזו תתן לו כח ועוצמה לעשות מצוות ומעש"ט, שזה נקרא פירא, ודוקא 'ממנו תאכל'.
ועל דרך זה יש לפרש משאחז"ל (ר"ה יז:) על הפסוק: "עיני ה' אלהיך בה". עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן, על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ (ופירש"י: על הארץ שצריכה להן - על השדות ועל הכרמים ועל הגנות). עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בר"ה ופסקו עליהן גשמים מרובין. לסוף חזרו בהן. לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן, על הארץ שאינה צריכה להן (ופירש"י: על הארץ שאינה צריכה להן - ביערות ובמדברות).
דענין גשמים היינו מים. ו"אין מים אלא תורה". ואחז"ל: שכר מצוה מצוה. היינו, ​שבראש השנה דנים את האדם לפי מעשיו, ופסקו לו כמה תורה שילמד האדם בשנה זו. לכן, אם המעשים שלו היו בראש השנה בבחינת צדיק, לכן פסקו לו גשמים מרובין. ואח"כ חזרו בהן - היינו שחטא, נקרא בחינת רשע, "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי". ואז נותנים לו את הגשמים שפסקו, למשל, אם הקציבו לו שילמד שמונה שעות ביום, נותנים לו ללמוד את השמונה שעות, אבל - במקום שאין צריכין להן. היינו, ביערות ובמדברות, שאין שם מקום שיוכל להיות פירות, היינו, שנותנים לו ללמוד בדברים שאינם מביאים לו פירות, שהוא מצוות ומעשים טוביםקנג, אלא להפך, שמהלימוד הזה נעשה לו סם המות, כמשחז"ל (תענית ז.): הלומד שלא לשמה וכו'. משא"כ כשהיה רשע בראש השנה, ופסקו לו גשמים מועטים. היינו, שילמד רק שתי שעות ביום. אבל אם חזר ועשה תשובה, נותנים לו את המיעוט תורה במקום שיוכל לעשות פירות, המכונה, כרמים ושדות וגנות. היינו, שיצמח מהתורה בחינת פירות, הנקרא מצוות ומעשים טובים.