חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

כי האדם עץ השדה

תוכן

א"ר יוחנן מאי דכתיב כי האדם עץ השדה (דברים כא) וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת, וכתיב אותו תשחית וכרת. הא כיצד, אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו אותו תשחית וכרת (תענית ז.).
וי"ל איזו שייכות ת"ח הגון לעץ מאכל, ות"ח שאינו הגון לעץ שאינו מאכל, כי הפ' אומר לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל וכו' רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת.
והנה הזה"ק אומר, אל אחר אסתרס ולא עביד פירא (עי' בהקסה"ז אות כ"ג בהסולם) וז"ל, וע"כ הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והפוכו הם הדבקים בקדושה שזוכים לברכה במעשה ידיהם, כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח (תהלים א').
ובזה י"ל את השייכות ת"ח הגון לעץ פרי, שעליו אומר הפ' כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי העץ עושה פרי הוא סימן לקדושה, משא"כ שאין עושה פרי זהו סימן לטומאה, ונק' ת"ח שאינו הגון.
וכן מצינו (מד"ר נח) "אלה תולדות נח, הה"ד פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעש"ט". ובזה י"ל, אם ת"ח הגון הוא, היינו שעושה פירות, שיש לו מצוות ומעש"ט, אותו תאכל, ואם לאו, אותו תשחית וכרת.
והנה לפני המאמר הזה מביאה הגמרא את המאמר תניא ר' בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם החיים, שנ' עץ חיים היא למחזיקים בה. ואומר רפאות תהי לשרך, ואומר כי מוצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות, שנא' יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה שנ' וערפו שם בנחל. וי"ל מהו ענין סמיכות המאמרים זו לזו.
ויש לפרש שאין הכוונה של ר' יוחנן דוקא למי שלומד אצל ת"ח שיראה שהת"ח יהי' הגון, אלא שהכוונה על הלומד בעצמו, באיזו צורה שהוא לומד, היינו אם לומד תורה, והוא רואה שהמאמרים האלו מה שהוא לומד, לא יביאוהו שיוכל לאכול פירות מהלימוד הזה, היינו פירות של מצוות ומעשים טובים, אותו תשחית וממנו לא תאכל. אלא ישים לב שילמד תורה שתורה הזאת תתן לו כח ועצמה לעשות מצות ומע"ט, שזה נק' פירות, ודוקא ממנו תאכל.
ועד"ז י"ל משאחז"ל (ר"ה י"ז ע"ב) ע"פ עיני ה' אלקיך בה, עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהן א"א שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן בזמן על הארץ הצריכה להן (ופרש"י על הארץ הצריכה להן על השדות ועל הכרמים ועל הגנות) הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בר"ה ופסקו עליהן גשמים מרובים, לסוף חזרו בהן, לפחות מהן א"א שכבר נגזרה גזירה אלא הקב"ה מורידן שלא בזמן, על הארץ שאינה צריכה להן (ופרש"י ועל הארץ שאינה צריכה להן ביערות ובמדבריות).
ענין גשמים היינו מים ואין מים אלא תורה. וחז"ל (אבות ד') שכר מצוה, מצוה, היינו שבר"ה דנין את האדם לפי מעשיו ופסקו לו כמה תורה שילמד האדם בשנה זו. לכן אם המעשים שלו הי' בר"ה בבחי' צדיק, לכן פסקו לו גשמים מרובין. ואח"כ חזר בהן, היינו שחטא, אז נק' בחי' רשע. ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. ואז נותן לו את הגשמים שפסקו. למשל, שהקציבו לו שילמד שמונה שעות ביום, אז נותנין לו ללמוד את השמונה שעות, אבל במקום שאין צריכין להן, היינו ביערות ובמדבריות, היינו שאין שם מקום שיוכל להיות פירות, היינו שנותנין לו ללמוד בדברים שאינם מביאים לו פירות, שהוא מצות ומע"ט, אלא להיפך שמהלימוד הזה נעשה לו סם המוות, כמשחז"ל הלומד שלא לשמה וכו'.
משא"כ כשהי' רשע בר"ה ופסקו לו גשמים מועטים, היינו שילמד רק ב' שעות ביום, אבל אם חזר ועשה תשובה, אז נותנין לו את המיעוט תורה במקום שיוכל לעשות פירות, המכונה כרמים ושדות וגנות, היינו שיצמח מהתורה בחי' פירות, הנק' מצוות ומעשים טובים.