תוכן

ט"ו כסליו, שבת
כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים. ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה", היינו אפילו פה שאינו רצוי גם כן הקב"ה שומע, כי כל־פה, אפילו שאינו רצוי משמע. ואחר כך אומר: "עמך ישראל ברחמים", משמע שדוקא תפילה שהיא ברחמים, אחרת לא שומעין.
והענין הוא, שצריכין לדעת שכל הכבדות שישנה בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות הנוהגת על כל צעד ושעל. למשל, יש כלל שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל. כי ידוע שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם ולא להבטל אחר ריבוי הדעות הנוהגות בעולם, כמ"ש: "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן כלל הזה לא נקרא כלל שנוכל לומר שיש בו שלמות. ואם ללכת בקצה השני שהוא הגאות, ג"כ לא בסדר, כי "כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד".
וכמו כן אנו רואים הפכיות בענין יסורים. היינו, אם הקב"ה שולח יסורים לאיזה אדם, ואנחנו צריכין להאמין שהשי"ת הוא טוב ומטיב, א"כ בהכרח היסורים ששלח הם לטובת האדם, א"כ איך אנו מתפללים שהשי"ת יסיר מאתנו היסורים?
ובענין היסורים, צריכים לדעת כי היסורים באו רק בכדי לתקן את האדם שיהיה מוכשר לקבלת אור ה'. ותפקיד היסורים הוא למרק את הגוף, כמו שאמרו רז"ל "מה מלח ממתק את הבשר, אף יסורים ממרקין את הגוף". וענין התפילה תיקנו שתהיה במקום יסורים, היינו שגם התפילה ממרקת את הגוף. אלא שהתפילה נקראת דרך התורה, לכן התפילה מועילה יותר להמתיק את הגוף מיסורים. לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספת טובה, להאדם בפרט, ובכלל כולו.
ומשום זה, ההפכיות גורמת לאדם כבדות והפסקות בעבודת ה', ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע, ונדמה בעיניו שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים, כשור לעול וכחמור למשא. ונמצא שבזמן הזה הוא נקרא אינו רצוי.
אלא מאחר שכל כוונתו היא בזה שרוצה להמשיך בחי' אמונה, הנקראת בחינת מלכות, היינו לאקמא שכינתא מעפרא, שכוונתו שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורתה של השכינה הק' בבחינת עניה ודלה, אזי הקב"ה שומע תפילת כל ־ פה, היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.
וזה פירוש: כי אתה שומע תפילת כל פה, מתי הוא שומע כל פה, בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים, היינו רחמים פשוטים, שהאדם מתפלל בכדי לאקמא שכינתא מעפרא, היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם שלא אכל שלשה ימים, ואז כשהוא מבקש מאדם שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט שיתן לו משהו להחיות את נפשו.
וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה, היינו שה' יאיר את עיניו שיוכל לקבל עליו את בחי' האמונה, וזה נקרא לאקמא שכינתא מעפרא. ותפילה זו מתקבלת מכל פה, באיזה בחי' ומצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, מתקבלת תפילתו. וזה נק' ברחמים, שתפילתו היא רק שירחמו עליו מהשמים שיוכל להחזיק את חיותו.
וזה פירוש מה שכתוב בזוהר, שתפילה שהיא למסכנא תיכף מתקבלת, היינו תפילה שהיא עבור השכינה הק' תיכף תתקבל.