תוכן

שמעתי בסעודת שבת פ' בהר ־בחוקותי כ"ב אייר תש"ט
"וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום וגו' וצרת הכסף בידך" (דברים יד, כד)
ופירש: למה הדרך כל כך רחוק - מטעם כי לא יוכל שאתו, משום שלא יכול לישא את העול של תורה ומצוות, לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה אומר הפסוק, וצרת הכסף בידך. שענין כסף הוא ענין כיסופין, שימשיך בחינת כיסופין בהעבדות, שעל ידי ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול התורה ומצוות.
וגם כסף הוא ענין בושה, משום שבן־אדם [נברא] למטרה להגדיל כבוד שמים, כמ"ש: "ברוך וכו' שבראנו לכבודו", כי ענין תורה ומצוות בכלל הם דברים שהאדם עושה בכדי למצוא חן בעיניו ית', כי טבע של העבד שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן־אדם מתמחה בהן, הם רק אמצעי שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית', ואז תהיה לו המטרה הרצויה ממנו.
והבן־אדם הולך ועושה תורה ומצוות, בכדי למצוא חן בעיני הבריות, ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי, ז"א שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין לאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות. אבל על כל פנים הוא צריך להתבייש עם עבדות כזו, ואזי ע"י הכסף הזה יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק לקדושה.
"וצרת הכסף בידך", היינו שאע"פ שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר אין הוא יכול לעשות שום דבר, אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי וצרת מלשון וְרָצִתָ), שהוא צריך לגלות ביקוש על זה, היינו שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'.
ויש בחינת זהב ויש בחינת כסף. כסף, שיש לו כיסופין בכללות. וזהב נקרא שהוא רוצה רק דבר אחד, וכל הכיסופין וההשתוקקות שיש לו לכמה דברים, בטלין ברצון הזה שיש, והוא אומר שרק זה־הב. היינו שהוא לא רוצה שום דבר, רק לאקמא שכינתא מעפרא, ורק זה הוא רוצה.
היוצא מזה, שאע"פ שהאדם רואה שאין לו החשק והרצון כמו שצריכין, מכל מקום הוא צריך על כל פנים לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות שישיג את החשק. וזה נק' וצרת הכסף בידך. ואל יחשוב האדם שזהו דבר קטן אם זה ביד האדם, אלא "בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" וכו', היינו שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים.