תוכן

כט. האגו

כמו שכתבו חכמי הפסיכולוגיה, כי יש הבדל גדול בין מלת "אני" למלה "שלי", כי כל המכונה בשם "שלי" אינו העצם שלי, רק מקרים השייכים לי, כמו רכושי ביתי וכדומה, שעליהם אומר ה"אני" שהם "שלי". ולפי זה המה שואלים לעצמם אם אני מרגיש את רגלי שהם שלי וידי שהם שלי ואת מוחי שהוא שלי וכן מחשבותי בכללם שהם שלי, וכן הרגשותי שהם שלי, א"כ איפוא הוא ה"אני" עצמו שהוא העצם האדם והבעלים אשר כל הנשואים הללו, הידים ורגלים וגופו ומחשבותיו והרגשותיו המה שייכים לו. והנה ... הראה לנו את העצם של האדם - האני שלו, אשר אינו נמצא כאן בעולם הזה עמנו, אלא באיזה עולם רוחני עליון במקום שלא דרך אדם שם, ועל כן מכנה אותו בשם "אני העליון" (טראנסצנדנטל). אולם אין רוח חכמים נוחה הימנו כלל, כי הוא דבר שאין הדעת סובלתו, אשר שבעת האדם מרגיש את עצמו עומד כולו שקוע בעולם הזה בלי שום מחשבה והרהור מאיזה מקום מחוץ לעולם הזה, תאמר שהוא מתאנה את עצמו, אלא עומד בעולם שאינו ידוע לו כל עיקר.
וחכמי הפסיכולוגיה בארוהו, אשר המחשבה (מתגלית רק מבחינת פעול) פועלת בנו בדרך סובייקטיבי, אשר האובייקט (המושכל) מחויב להיות מחוצה לה, ועל כן לא תוכל המחשבה לחשוב על עצמה להיות אובייקט וסובייקט (משכיל או מושכל) בעת וברגע אחת, כמו שהאריכו בזה, ועל כן לא יוכל האדם להרגיש את העצם שלו. אולם בוש אני לדבריהם על פעולתו של בורא העולה (אולי צ"ל 'העולם') שתהיה בחסרון כל כך אשר ברא אותו להרגיש הכל, חוץ את עצם עצמו לא אוכל להרגיש, שזהו ודאי מלאכה גרועה שאינה מתאימה כלל לאותו הבעל מלאכה שפעל את עולמינו הנפלא.
אולם אמת היא שאי אפשר להמחשבה שלנו לבאר לנו ההרגשה הזאת משום שהאובייקט וסובייקט (משכיל ומושכל) כמו שבאים בהמחשבה המה שני דברים, ועכ"ז יכול אמנם שכל התורה לבאר לנו את כל סתום ועמום ובאורח פשוט מאוד המובן לכל נפש, כמו שכתוב (דברים ד, ו) "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
[רבינו לא השלים כתיבת המאמר, אולם ענין חירות האדם, ביאור ה"אני" שלו על דרך התורה כפי המבואר בחכמת הקבלה, מבואר במאמרים שבפרק האדם וחירותו וכן במאמר שלפנינו].