תוכן

כט. ובהאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה על אפיה האחרון כמבואר בהמלות של "ממלכת כהנים", שהיא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך", הנה באמת שהיה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו להתעכב ולא לגלות להם בפעם אחת צורת העבודה בהפלגה הגדולה והרמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק מכל קנינים הגשמיים ולמסור כל הונם ורכושם לה' כהוראת המלות של "ממלכת כהנים", בדומה למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס, רק להמתין עד שיוגדלו ויתחכמו ויהיה להם האומץ להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל (אות יב). ולפיכך הקדים אליו השי"ת האזהרה הנ"ל "לא פחות", אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה המתבטאה במלות "ממלכת כהנים".
וכן בענין המתן שכר המוגדר בהמלות "וגוי קדוש" היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר את הנועם והעידון הנשגב הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה כבחינת כהנים, ולפיכך הגיע אליו האזהרה ו"לא יותר", רק לסתום ולא לפרש כל בחינת המתן שכר הכלול בהמלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם ההפלגה הנפלאה שבמהות השכר, הנה אז בהכרח שהיו משתבשים ומקבלים את עבודתו ית' על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה, שזה היה נחשב לעובד את עצמו ולאהבה עצמית, שנמצאת כל הכוונה מסורסת כנ"ל (אות יג) עש"ה.
והנה נתבאר, אשר על שיעור המלה של צורת העבודה המתבטא ב"ממלכת כהנים" נאמר לו "לא פחות", ועל שיעור הסתום של מתן השכר המתבטא בהמלות ו"גוי קדוש" נאמר לו "לא יותר".