תוכן

יב) גם כונת התענית, הנה הוא דמיון הקרבן. והענין הוא, כי אעפ"י שמצינו שהאכילה כשהאדם מכוין בה, היא כונה גדולה עד מאד, עכ"ז הארתה היא מתתא לעילא, ועולה העשן וריח הניחוח מעשיה ליצירה, ומיצירה לבריאה וכו', עד א"ס, כנזכר בזוהר פרשת (פקודי) (פנחס דף רכ"ד ע"א ותרומה קנ"ג) וכך היא כונת האכילה של האדם, שע"י אותה הכוונה הנכונה, שמכוין בעת אכילתו, עולה הנאת האכילה ההיא מתתא לעילא, מן הכבד ללב, ומן הלב אל המוח, שהוא העליון אשר באדם. ואמנם סיום הקרבן הוא, שאחר שעלה הריח הניחוח למעלה, אז יורד שפע גדול מעילא לתתא, מן המוח העליון עד סוף המדרגות, ואל סיום הזה, הוא דומה ענין התענית, כי ביום התענית אין אכילה עולה ממטה למעלה, רק אדרבא המוח משלח מזון מעילא לתתא, לכל האיברים, מן אותו המזון הרוחני שהוא חלקו של מוח, והמזון הרוחני ההוא, מוריד ומחלק ביום התענית לכל האיברים כולם. וצריך שיתכוין המתענה ביום התענית אל כוונה הזאת.