תוכן

כג. ובדברים הללו מתבארים היטב מה שעמדנו לעיל (אות ה'), במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי שאין כאן ב' דעות בהדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי יחד: כשחור כלבן כצהוב בלי שום הפרש מעיקרו, אולם מתוך ירידתו של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל שהוא ענין האהבה עצמית השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו. מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם השעבוד להמלכות הפראית של מצרים ארבע מאות שנה ביסורים גדולים ונוראים, ונודע דברי חז"ל שאמרו (ברכות ה, א) "מה מלח ממתק את הבשר כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם", דהיינו שמביאין אל הגוף הזדככות גדולה, ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם כנ"ל (אות טז), שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.
ומכח ב' הקדמות האלו, נעשו אז מוכשרים לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההיא בלשון יחיד, כמו שכתוב (שמות יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל (רש"י בשם המכילתא) "כאיש אחד בלב אחד", מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היתה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל (אות טז) במשמעות המצוה של ואהבת לרעך כמוך, עיין שם היטב. ונמצא שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה כמבואר.