תוכן

כב. אולם בעת אשר כל שיעור העבודה ב"השפעת זולתו" מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייב את היחיד להרבות תנועותיו להתייגע לשם החברה? כי מן פרינציפ (-עקרון) יבש בלי חיות, אי אפשר לקוות הימנו לעולם שימציא לכח תנועה (מוטיב פאוור, מוטיבציה) אפילו לאנשים המפותחים, ואין צריך לומר לאנשים בלתי מפותחים. וא"כ הועמדה השאלה, מאין יקח הפועל או האיכר מוטיב פאוור(-כח תנועה, מוטיבציה) המספיק להניעהו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו לא ימעיט ולא ירבה בסבות פזור כחותיו, ושום מטרה וגמול אינם עומדים לפניו. ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם בלי מוטיב פאוור, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השלחן, הוא משום שנדמה לו שבהניח ידו על השלחן יהנה ביותר, ואם לא היה נדמה לו כזה, היה עוזב את ידו על הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחא גדולה.
ואם תאמר שיש עצה על זה להעמיד משגיחים עליהם, באופן, שכל המתעצל בעבודתו יענש ויטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל, אמור לי, מאין יקחו המשגיחים בעצמם את המאטיוו פאוור לעבודתם, כי העמידה במקום המיוחד והשגחה על אנשים להניע ולייגע אותם, הוא גם כן טרחא גדולה אולי עוד יותר מהעבודה עצמה. ועל כן נדמה הדבר כמו הרוצה להניע מכונה בלי תת לה חמרי דלק.