תוכן

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל טבת תש"ב ירושלים
כתוב: "יתרון ארץ בכל הוא" [קהלת ה' ח']. ידוע כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתית, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת שכל דבר מראה על חברו, שדווקא על ידי דבר והפכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתית של המושג הנגדי. ומשום זה אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקביל לו. דוגמא: אי אפשר להעריך ולומר שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו המראה על רע, וכמו כן מר - ומתוק, שנאה - ואהבה, רעבון - ושביעה, צמאון - ורוויה, פירוד - ודביקות. ולפי"ז יוצא, שא"א לבוא לידי אהבת הדביקות, מטרם שמשיג את שנאת הפירוד.
והעצה לזכות לדרגת שנאת הפירוד היא, שצריך האדם מקודם לדעת, מהו ענין פירוד בכלל, כלומר ממה הוא נפרד, אז יש אפשרות לומר, שהוא רוצה לתקן את הפירוד הזה. זאת אומרת שהאדם צריך לתת לעצמו דין וחשבון, ממה וממי הוא נעשה נפרד. והוא יכול אח"כ להשתדל לתקן את זה, והוא יחבר עצמו למי שנעשה נפרד ממנו. כלומר אם הוא מבין, שירויח מזה אם יתחבר עמו. ואז הוא יכול לשער ולדעת, מהו ההפסד אם הוא ישאר בפירוד.
וענין ריוח והפסד נמדד לפי תענוג ויסורים. כלומר מדובר כשהאדם מרגיש יסורים, האדם מתרחק מזה, ושונא את זה. ושיעור ההתרחקות תלוי בשיעור הרגשת היסורים, כי מטבע האדם לברוח מיסורים. לכן זה תלוי בזה, כלומר לפי שיעור גודל היסורים, בשיעור זה האדם משתדל ועושה כל מיני מעשים, בכדי להתרחק מזה. היינו שהיסורים גורמים שנאה להדבר שמביא לו יסורים, ובשיעור זה הוא מתרחק.
ובהאמור יוצא שהאדם צריך לדעת מהי השתוות הצורה, בכדי שידע מה עליו לעשות, כדי שיגיע לידי דביקות הנקראת השתוות הצורה, ועי"ז ידע מהו שינוי צורה ופירוד. הנה ידוע מפי ספרים ומפי סופרים, שהבורא ית' הוא טוב ומטיב, היינו שהשגחתו ית' מתגלה להתחתונים בבחינת טוב ומטיב, וכך אנו מחויבים להאמין, לכן בזמן שהאדם מסתכל בדרכי הנהגת העולם, ומתחיל להסתכל על עצמו או אצל אחרים, איך שמצד ההשגחה הם סובלים יסורים, ולא תענוגים כראוי לשמו ית' שהוא טוב ומטיב, קשה לו במצב הזה לומר שההשגחה העליונה מתנהגת בבחי' "הטוב והמטיב", ומשפעת להם כל טוב.
אמנם צריכים לדעת שבמצב הזה, שלא יכולים לומר שה' הוא משפיע רק טוב, הם נקראים רשעים. כי זה שמרגישים יסורים, זה גורם להם שמרשיעים את קונם. ורק בזמן שהם רואים שהבורא משפיע להם תענוגים, הם מצדיקים את הבורא. כמשרז"ל: "איזהו צדיק? המצדיק את קונו", היינו שאומר שהקב"ה מנהיג את העולם בדרך של צדקות. נמצא שבזמן הרגשת היסורים, האדם נעשה מרוחק מה', היות שמצד הטבע האדם נעשה לשונא למי שמשפיע לו יסורים. נמצא שעי"ז האדם, בִּמקום שצריך לאהוב את ה', ח"ו נעשה עכשיו הדבר להיפך, כי האדם בא ח"ו לידי שנאה לה'.
ומה האדם צריך לעשות בכדי להגיע לידי אהבת ה'? על זה ניתנה לנו סגולה לעסוק בתו"מ, שהמאור שבה מחזירו למוטב. שיש שם מאור הנותן להאדם להרגיש, את חומר המצב של הפירוד. ולאט לאט כשהאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה להפירוד. היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה שגורמת לו ולנשמתו, את הפירוד וההתרחקות מה'. כלומר האדם צריך להאמין שהשגחתו ית' היא בבחינת "הטוב והמטיב", אלא היות שהאדם שקוע באהבה עצמית, שזה גורם לו שינוי צורה הזה, שלא יכול לקבל את הטוב והעונג מה שהבורא רוצה לתת. היות שנעשה תיקון המכונה עמ"נ להשפיע, שזה נקרא השתוות הצורה, שרק באופן כזה יכולים לקבל את הטוב והעונג. וזה גורם לו שמקבל שנאה להפירוד, ואז יש לו את היכולת להבחין את גודל התועלת מהשתוות הצורה, ואז הוא מתחיל להשתוקק לבחינת הדביקות. נמצא שכל צורה מראה על הצורה השניה.
נמצא לפי"ז, שבכל הירידות שהאדם מרגיש שבא לידי פירוד, ניתנת לו הזדמנות להבחין בין דבר והיפוכו. ז"א, שמהירידות האדם צריך לקבל הבנה מהי התועלת מהעליות. אחרת לא היתה אפשרות להאדם להעריך את החשיבות מזה שמקרבין אותו מלמעלה, ונותנים לו את העליות. ולא היתה לו היכולת להוציא את החשיבות, מה שהוא יכול להוציא. כדוגמא שנותנים להאדם לאכול, ואף פעם לא טעם טעם של רעבון. נמצא שהירידות שהן זמן הפירוד, גורמות לו חשיבות של הדבקות שבעליות, והעליות גורמות לו בחינת שנאה להירידות שמביאות לו פירוד. כלומר שאינו יכול להעריך את גודל הרע שיש בירידות, היינו מה שהאדם מדבר ח"ו רע על ההשגחה, ואינו מרגיש אפילו על מי הוא מדבר רע, שידע שהוא צריך לעשות תשובה על דבר חטא גדול כזה, שזה נקרא שמדבר ח"ו לשון הרע על הבורא, כנ"ל.
ובהאמור יוצא שדוקא בזמן שיש לו הב' צורות, אז הוא מוכשר להבחין במרחק שיש בין אחת לחברתה, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך". שרק אז הוא יכול להעריך ולהחשיב את ענין הדביקות, שעל ידה יכולים להשיג את הטוב והעונג שישנם במחשבת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו". וכל מה שנראה לעינינו, הם רק דברים שהבורא רוצה שאנו נשיג אותם בצורת השגה, היות שאלו דרכים איך להגיע לשלימות המטרה.
אולם בכדי לזכות לדביקות ה', זה לא כל כך דבר פשוט, כי צריכים התאמצות ויגיעה גדולה עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין למעלה מהדעת שה' מתנהג עם הנבראים בבחינת "הטוב ומטיב", ולומר [תהילים קט"ו ה']: "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו וכו'". וזה כמו שארז"ל [מכות כ"ד א']: בא חבקוק והעמידן על אחת כמ"ש "וצדיק באמונתו יחיה". שפירושו, שלהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו הכלל שהוא בחינת אמונה בה'. ועל זה יתן תפלה, שה' יעזור לו שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ויש סגולה באמונה, שעל ידה בא אדם לידי שנאת הפירוד, שזה נבחן שבעקיפין גורמת לו האמונה לשנוא את הפירוד.
ואנו רואים שיש הפרש גדול בין אמונה לראיה וידיעה, כי דבר הניתן לראיה וידיעה, אם השכל מחייב אותו, שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיקה לו ההחלטה הזו, על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, באיזו צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל. כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו. ונותן לו להבין מאה אחוז מה שהחליט, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה.
משא"כ בחינת אמונה, שזה ענין הסכמה בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. לכן האמונה למעלה מהדעת מועילה רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין, רק אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה למעלה מהדעת, משא"כ בעת שהוא עוזב לרגע קטן את האמונה, היינו שנחלשה ממנו לרגע האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה, ולא מועיל לו בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה את עול האמונה למעלה מהדעת.
משא"כ בדבר שהשיג בשכל, שדבר זה הוא מזיק לו, וזהו דבר שמסכן את חייו, אינו צריך כל פעם לחזור על השכל וההסבר, מדוע הוא דבר מסוכן. אלא כיון שהשכיל פעם, והבין בשכל מאה אחוז, שהוא צריך לעסוק דווקא בדברים אלו מה שהשכל אמר לו, מהו רע ומהו טוב, כבר הוא הולך לפי החלטה זו. רואים אנו את ההבדל שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייבת אותו.
ומהי הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע. ומצבים כאלו יכולים להיות אפילו ביום אחד, שיפול ממדרגתו הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא תיפסק אצלו לאיזה רגע ביום, האמונה למעלה מהדעת.
וצריכים לדעת שסיבת השכחה של האמונה, נובעת מטעם שהאמונה היא למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף, והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף, וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף.
לכן מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה שנקראים דבקות, אז האמונה לא יכולה להיות אצלו בקביעות. ובזמן שלא מאירה לו האמונה, אז הוא רואה איך שהוא נמצא במצב השפלות שאין כמוהו, והכל בא לו מסיבת שינוי הצורה כנ"ל, שזהו הרצון לקבל לעצמו. והפירוד הזה גורם לו כל היסורים, שהורס לו את כל הבנינים, וכל היגיעות שהשקיע בעבודה. והוא רואה, ברגע שנאבדה לו האמונה, הוא נמצא במצב יותר גרוע מבעת כניסתו, בדרך של עבודה דלהשפיע. ועי"ז הוא מקבל שנאה להפירוד, היות שתיכף הוא מתחיל להרגיש יסורים בפרטיותו עצמו, וכמו כן אצל העולם כולו, וקשה לו להצדיק את השגחתו ית' עם הנבראים, שהיא בבחינת "טוב ומטיב". ומרגיש אז שכל העולם חשך בעדו, ואין לו ממה לקבל שמחה.
לכן כל פעם שהוא מתחיל לתקן את הפגם, על מה שהוא מדבר לשון הרע על ההשגחה, הוא מקבל שנאה להפירוד, וע"י השנאה שהוא מרגיש לפירוד, הוא בא לידי אהבת הדביקות. ז"א כי בשיעור שהוא מרגיש יסורים בזמן הפירוד, בשיעור הזה הוא מתקרב לידי דביקות בשי"ת. כנ"ל, בשיעור שמרגיש את החושך שזהו דבר רע, כן בשיעור הזה הוא בא לידי הרגשה שהדביקות היא דבר טוב. ויודע איך להעריך את זה. ובשעה שמקבל קצת דביקות לפי שעה, אז הוא יודע איך להחשיב אותה.
ובהאמור נוכל להבין שכל היסורים שישנם בעולם הם רק הכנה ליסורים האמתיים. שליסורים האלו האדם צריך להגיע, אחרת הוא לא מסוגל לזכות לשום דבר רוחני, מטעם כי אין אור בלי כלי. ואת היסורים האלו הקב"ה מקבל, שזה נקרא שהקב"ה שומע תפלת כל פה. והטעם שאת היסורים האלו הקב"ה שומע הוא, היות שאין האדם מבקש עזרה עבור כלי הקבלה שלו, מסיבה שאם ה' יתן לו מה שהוא מבקש, זה יכול לגרום לו שיהיה יותר מרוחק מה', מסיבת שינוי הצורה שהוא יקבל עי"ז. אלא ממש להפך, הוא מבקש אמונה, ומבקש שה' יתן לו כח התגברות, שיוכל לזכות להשתוות הצורה, כי הוא רואה שבזה שאין לו אמונה בקביעות, כלומר בזמן שהאמונה לא מאירה לו, הוא בא לידי הרהורים על ההשגחה, ובא לידי מצב הנקרא רשע, שהוא מרשיע את קונו.
נמצא שכל מה שהוא סובל יסורים, הוא על מה שהוא נפרד מהשי"ת, בזה שהוא מדבר לשון הרע על ההשגחה העליונה. וכואב לו, שבמקום שהאדם צריך לתת שבח לה', ולומר "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו", היינו שהנבראים מכבדים את ה', הוא רואה שהנהגת העולם היא לא לכבודו ית', מטעם שלכל אחד ואחד יש טענות ותביעות, שההנהגה צריכה להיות בהשגחה גלויה, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. והיות שזה לא מגולה, נמצא שאומרים שההנהגה הזו היא לא לכבודו, וזה כואב לו. נמצא שע"י היסורים שהאדם מרגיש הוא מוכרח ח"ו לדבר לשון הרע.
נמצא, מה שהוא מבקש מה', שיתן לו את כח האמונה, ושיזכה לבחינת טוב ומטיב, אין זה מטעם שהוא רוצה לקבל טוב, בכדי להנות את עצמו, אלא בכדי שלא ידבר לשון הרע ח"ו, היות שזה כואב לו. כלומר שהוא מצד עצמו רוצה להאמין למעלה מהדעת, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והוא רוצה שהאמונה שלו תהיה מספיקה בהרגשה גמורה, כאילו היא בתוך הדעת, לכן כשעוסק בתו"מ הוא רוצה בהמשכת אור ה', ולא להנאת עצמו הוא דורש, אלא שלא יכול לסבול, מזה שלא יכול להצדיק את השגחתו ית', שהיא בבחינת טוב ומטיב. וזה גורם לו יסורים, היות שהוא מחלל את שם ה', ששמו הוא "הטוב והמטיב". והגוף שלו טוען אחרת, ואלו כל היסורים שלו, מטעם שמזה שהוא נמצא בבחינת הפירוד הוא לא יכול להצדיק את השגחתו ית'. וזה נקרא שמצב הפירוד הוא שנוא אצלו, וכשיש לו היסורים האלו, אז ה' שומע תפלתו, ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות. כי היסורים שמרגיש מן הפירוד, זה גורם לו שיזכה לדביקות. ואז נאמר [קהלת ב' י"ג]: "כיתרון האור מתוך החושך". "וז"ש: "יתרון ארץ בכל הוא". "ארץ" היינו הבריאה, "בכל הוא", שע"י היתרון, היינו שרואים את ההבדל בין מצב של פירוד למצב הדביקות, עי"ז זוכים להיות דבוקים ב-כל, שהבורא נקרא שורש הכל.