תוכן

והעצה לזכות לשנאת הפירוד, צריכים מקודם לבאר מהו ענין הפירוד. בכלל, זה ידוע שדביקות נקראת השתוות הצורה, ופירוד נק' שינוי צורה. ועוד לדעת שענין שנאה לדבר נמדדת רק בשיעור היסורים, כי מטבע האדם להיות בורח מן היסורים ולשנוא את כל מי שמשפיע לו יסורים, ז"א בשיעור שהאדם מרגיש שהדבר מביא לו יסורים, באותו שיעור הוא מרחיק את עצמו מהדבר, והם תלויים זה בזה.
לכן אם האדם רוצה לזכות להשתוות הצורה, הוא צריך מקודם לקבוע את הצורה, בכדי שידע מה עליו לעשות בכדי להשתוות. וידוע מפי ספרים ומפי סופרים, שהבורא ית' הוא טוב ומטיב, היינו שהשגחתו ית' מתגלה להתחתונים בבחינת טוב ומטיב, וזאת אנו מחויבים להאמין, ומשום זה בזמן שהאדם מסתכל על דרכי הנהגת העולם, ומתחיל לראות ולהרגיש אצל עצמו או אצל אחרים, שההשגחה העליונה משפיעה להם יסורים ולא תענוגים כראוי לשמו ית'. אם כן קשה להם לומר שה' טוב ומטיב משפיע להם. נמצא שבזמן שמרגישים יסורים, אזי הם נק' רשעים משום שהם מרשיעים את קונם, ורק בזמן שמרגישים תענוגים אז הם מצדיקים את קונם, כמשרז"ל: "איזהו צדיק? המצדיק את קונו", שאומר שהקב"ה מנהיג בדרך של צדקות. ונמצא שבמצב הרגשת היסורים הם נעשו מרוחקים ממנו ית' כנ"ל. כי מי שמשפיע גורם לו שנאה ח"ו.
ואם האדם רוצה לאהוב את ה', העצה לזה היא רק על ידי התעסקות בתו"מ, שבסגולתם ירגיש את חומר המצב של הפירוד, ועי"ז מתרקם אצלו שנאה להפירוד, שמתחיל להרגיש מה גורם לו ולנשמתו את הפירוד הזה. וכשמתחיל להרגיש שהפירוד הזה מפריע לכל הטוב בעדו ובעד הכלל כולו, וכשהשנאה התרקמה בשיעורה הראוי, אזי הוא יכול להבחין בתועלת מן הדביקות, וממילא מתחילה לפעום בלבו בחי' אהבה לדביקות, ואז כל אחד מראה את צורתו עצמו ואת צורת חברו, ורק אז יש לו יתרון להדביקות על הפירוד. שרק ע"י דביקות יכולים לזכות לטוב ומיטיב.
אולם לזכות לדביקות זהו לא כל כך דבר פשוט, ועיקר ההתאמצות והיגיעה היא עד שזוכים לבחי' זו, ועד אז צריכים להצדיק את ההשגחה של הטוב והמיטיב, בסדר שלמעלה מהדעת, וזה ענין [מכות כ"ד א']: בא חבקוק והעמידן על אחת כמ"ש, "וצדיק באמונתו יחיה". שהאדם צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת הנקראת אמונה. ויש מעלה בדרך של האמונה, שעל ידי קנית אמונה היא גורמת בעקיפין הרגשה לשנוא את הפירוד.
ואנו רואים את הפרש גדול שיש בין אמונה לראיה וידיעה, כי דבר הניתן לראיה וידיעה, אם השכל מחייב את הדבר לעשותו, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיקה לו הידיעה הזו לעבוד על הדבר, עד שמשיג את הדבר הנרצה לו.
משא"כ בחינת אמונה, שזה ענין הסכמה בכח, שהוא מאמין שאמת היא, ושזה דבר טוב שכדאי לעבוד ולהשיג את מבוקשו רק בבחי' למעלה מהדעת וזה מועיל רק בשעת מעשה, היינו בשעת אמונה, אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה בתו"מ. משא"כ בעת שעוזב לרגע קט את האמונה, תיכף יש לו הפסקה בתורה ועבודה, ולא מועיל לו בזה שקיבל עליו לפני זמן מה את האמונה.
משא"כ דבר שהשיג בשכל, אינו צריך כל פעם לחזור על השכל והטעם והסברה, בשביל מה הוא עובד עכשיו. נמצא שבבחי' אמונה צריך לזכור כל פעם את צורת האמונה שהיתה לנגד עיניו. ולולא זאת תיכף הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב של רשע. ודבר זה חוזר עליו כל פעם, שאי אפשר שלא יפסוק לאיזה רגע בהמעת לעת את בחי' האמונה שלמעלה מהדעת.
וסיבת השכחה נובעת מטעם שהיא נגד הדעת והשכל, והיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף, שנטבע בו טבע של רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, (וזה נקרא יראת העונש, שמתחזק באמונתו ית' מטעם שלא יפול ח"ו לידי רשות הס"א, ושיפסיקו מתורה ועבודה. אבל יש בחי' אמונה מטעם רוממות, היינו שמחזיק את האמונה לא מטעם שירא שמא יפול לרשות הס"א הנקראת יראת העונש, אלא מטעם שרואה שכך הוא רצון המלך וזה נק' שיש לו אמונה מטעם מצוה, וזה נק' אמונה מטעם כבוד שמים).
אם כן על ידי זה שרואה כל פעם מה שגורם לו הפירוד, שהורס לו את כל הבנינים והיגיעות שעשה, ובפעם אחת נאבד לו הכל, ואיזה יסורים גורם לו הפירוד, היינו הרצון לקבל. מטעם כי מתחיל תיכף להרגיש בחי' יסורים בפרטיותו עצמו, וכמו כן בעולם כולו בכלל, וכבר קשה לו להצדיק את קונו, ןתיכף מרגיש שהעולם חשך בעדו, ואין לו ממה לקבל שמחה.
לכן בכל פעם שמתגבר לתקן את הפגם, כן באותו שיעור מתחיל הוא לקנות שנאה לפירוד. ועל ידי השנאה שמרגיש בהפירוד, הוא בא לידי דביקות. וענין שנאה נמדדת בשיעור הרגשת היסורים כנ"ל, היינו בשיעור שמרגיש יסורים בהפירוד כן ממש באותו שיעור הוא זוכה לדביקות השי"ת.
היוצא מזה שכל היסורים שישנם בעולם הם רק הכנה ליסורים אמתיים, מה שהם צריכים להיות, ז"א שעל היסורים הללו הקב"ה שומע תפלה. והטעם הוא משום שהיסורים שהאדם מרגיש מביאים לידי הרהור, כי בחי' הרע והפירוד שלו גורמים לו שלא יוכל להצדיק את השגחתו ית'.
נמצא שכל היסורים מתרכזים על מה שהוא נפרד ממנו ית', וכל כוונתו בזה שהוא רוצה להמשיך אור השי"ת, לא מטעם שהוא רוצה להנות מאור ה' לעצמו, אלא בכדי שלא יפגום ח"ו בהשגחתו ית', בבחינת טוב מטיב. כי הוא מצד עצמו רוצה להאמין למעלה מהדעת, אבל הוא רוצה שהאמונה הזו תהיה לו הספקה כמו בתוך הדעת. לכן כשעוסק בתורה ומצוות ובהמשכת אור ה', כל כוונתו היא רק בכדי שיוכל להצדיק את ההשגחה שלא יבוא לידי הרהור שכל הרהור גורם לו פירוד. ומצב של פירוד ח"ו הוא שנוא ומאוס אצלו, ואז ה' שומע תפלתו, ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות כי היסורים הם רק על ענין פירוד ודביקות, ואז נאמר [קהלת ב' י"ג]: "כיתרון האור מתוך החושך" וז"ש: "יתרון ארץ בכל הוא", "ארץ" היינו הבריאה, "בכל הוא", שע"י היתרון, זוכין להיות דבוק ב-כל, שהוא נקרא שורש הכל.