תוכן

שמעתי י' ניסן תש"ז
אוצר נקרא הכלי ששם נותנים את הרכוש, למשל תבואות נותנים במחסן, ודברים יקרי ערך נותנים במקום יותר שמור. זאת אומרת, שכל דבר המתקבל נקרא בשם ביחס לאור, והכלי מוכרח להיות שיוכל לקבל את הדברים, כמו שלומדים, "אין אור בלי כלי", וזה נוהג אפילו בגשמיות.
אולם מהו הכלי ברוחניות שנוכל לקבל בתוכו את שפע הרוחניות, מה שהבורא רוצה לתת, שהכלי הזה יהיה מתאים להאור. היינו כמו בגשמיות שהכלי המתאים לדבר שנותנים בתוכו, וצריכים יחס משותף. כדוגמת שאין אנו יכולים לומר, שיש לנו אוצרות יין השמורים, ובכדי שהיין לא יתקלקל, שפכנו אותם בשקים חדשים, או שלקחנו הרבה קמח, בחביות. אלא כמו שנהוג, יין הכלי שלהם הוא חביות וכדים, וקמח הכלים שלהם הם שקים ולא חביות, וכדומה.
ובהאמור נשאלת השאלה: מהו הכלי הרוחני, שמהכלים האלו אנו יכולים לעשות אוצר גדול לשפע העליון? ולפי הכלל, "יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק" [פסחים קי"ב ע"א], והיות שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו. וסיבת הצמצום, אנו צריכים להאמין שזה לטובתינו, ובטח הטעם הוא, משום שאין לנו כלים המתאימים שיוכל להיות שם השפע, כדוגמת כלים גשמיים שצריכים להיות מתאימים להדבר שנותנים שמה. ומשום זה אנו צריכים לומר, אם אנחנו נוסיף כלים אז יהיה במה להחזיק שם תוספות שפע. ועל זה באה התשובה: "אין להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד". (ברכות לג).
אמנם יש לפרש מהי יראה, שזהו הכלי, שמהכלי הזה עושים אוצר ומכניסים לתוכו כל הדברים החשובים? אאמו"ר זצ"ל אמר: יראה היא כמו שנאמר אצל משה, שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות דף ז' ע"א): "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". וענין יראה הוא שמתירא מפני התענוג הגדול שיש שם, שלא יוכל לקבלו בעל מנת להשפיע. ובשכר זה שהיתה לו יראה, בזה עשה לעצמו כלי, שיוכל לקבל בתוכו את השפע העליון. וזוהי עבודתו של האדם, וחוץ מזה אנו מיחסים הכל להבורא. מה שאין כן יראה, כי המשמעות של יראה היא שלא לקבל, ומה שהבורא נותן, הוא נותן כדי לקבל, וז"ע "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג ע"ב).
ולהכלי הזה אנו צריכים, כי אחרת אנו נהיה נקראים שוטים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו" [חגיגה ד' ע"א]. פירוש: כי הסטרא אחרא יוציא מאתנו השפע, אם אין אנו יכולים לכוון בעל מנת להשפיע. שאז זה הולך לכלי קבלה, שהוא הסטרא אחרא והטומאה.
וז"ע "ושמרתם את המצות" [שמות י"ב י"ז], כי ענין שמירה ה"ס יראה, והגם שטבע האור ששומר את עצמו, שפירושו - שמטרם שרוצה לקבל את האור לכלי קבלה, האור מסתלק, מכל מקום האדם בעצמו צריך לעשות זאת עד כמה שאפשר, כמשחז"ל [יומא ל"ט ע"א]: "אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה, מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה."
ומה שאנו מיחסים את היראה לבני אדם, כדרז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", הוא משום שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה, כי מה שהקדוש ברוך הוא נותן הוא מוסיף אהבה ולא יראה.
ובכדי לקנות את היראה הוא על ידי סגולת תורה ומצוות. היינו כשהאדם עוסק בתורה ומצוות מתוך הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו הרוכבת על מעשי המצוות ולימוד התורה, מביאה את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תורה ומצוות בכל פרטיה ודקדוקיה, ומ"מ הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה.
ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה המחייבתו לעסוק בתורה ומצוות. וז"ע שדרז"ל: "שתהא קדושתכם לשמי [שה"ש רבא ו' ה']. שפירושו שאני אהיה הגורם שלכם, שזה נקרא שכל עבודתכם היא בזה שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעל מנת להשפיע.
כדרז"ל (ברכות כ' ע"ב): "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה". שפירושו הוא, כל אלה שעוסקים בשמירת תורה ומצוות, על הכוונה להגיע לזכירה, בסוד בזכרי בו איננו מניח לי לישון. נמצא שעיקר השמירה היא בכדי לזכות לזכירה. זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זהו הגורם שמירת תורה ומצוות. לפי זה הסיבה והגורם שצריך לשמור את התורה ומצוות היא הבורא, היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שינוי צורה כידוע.
והסיבה שהשכר ועונש אינו מגולה, ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, היא מטעם שהבורא רוצה שכולם יעבדו בשבילו ולא לתועלת עצמם, שהוא בחינת שינוי צורה מהבורא. ואם השכר ועונש היה מגולה, אז האדם היה עובד מטעם אהבת עצמו, היינו שהבורא יאהב אותו. או משנאת עצמו, היינו שהיה מפחד שהקדוש ברוך הוא ישנא אותו. נמצא שכל הסיבה לעבודה היא רק האדם ולא הבורא, והקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יהיה הסיבה המחייבתו.
ובהאמור יוצא שיראה היא דוקא בזמן שהאדם מכיר את שפלותו, ואומר שזה שהוא משמש להמלך, היינו שהוא רוצה להשפיע לו, לזכיה גדולה יחשב לו זה. ואין לו הערך שיוכל לומר, עד כמה שהשימוש הזה חשוב בעיניו, כפי הכלל, שבאדם חשוב מה שנותנים לו, נחשב כאילו קבל ממנו, כידוע. ובטח לפי שפלותו של אדם, איך שהוא מרגיש בעצמו, בשיעור הזה הוא יכול להתחיל להעריך את גדלותו של ה', ויתעורר בו חשק לשמשו. מה שאין כן אם האדם בעל גאוה, אומר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד.
וז"ע ש"שוטה ורשע וגס רוח" [אבות ד' ט'] הולכים ביחד. והטעם הוא, היות שאין לו יראה, שפירושו, שאין הוא יכול להשפיל עצמו לפני הבורא, ולומר שלכבוד גדול יחשב לו זה, שהוא יכול לשמש אותו בלי שום תמורה. ואז אין הוא יכול לקבל בחינת חכמה מה', אז הוא נשאר שוטה. ומי שהוא שוטה, הוא רשע, כדרז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" [סוטה ג' ע"א].