תוכן

העדר קודם להויה

'עבדים היינו לפרעה במצרים, ויציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו, משועבדים היינו לפרעה במצרים' (הגדה של פסח)

עבדים היינו וכו': כאמרם ז"ל במתניתין בפסחים (קטז, א) ש'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', ובענין הגנות פליגי בה רב ושמואל, רב אומר להתחיל 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', ושמואל אמר להתחיל מ'עבדים היינו', והלכתא כשמואל. וצריך להבין פלוגתייהו.

והנה הטעם של להתחיל בגנות ומסיים בשבח הוא על דרך הכתוב (קהלת ב, יג) 'כיתרון האור מתוך החושך', ועל כן צריך לזכור ענין הגנות, שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו. ונודע אשר כל התחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה, ועל כן 'עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' (איוב יא, יב), ובסופו קונה צורת אדם, שזהו נוהג בכל הפרטים שבהבריאה, ועל דרך זה היה גם כן בהשרשת כלל האומה הישראלית, והבן.

וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין, וא"כ אין לך שום הויה שלא היתה בהעדר מקודם לכן. אמנם ענין ההעדר הזה יש לו צורה נבדלת בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה, כי כאשר נחלק את המציאות לד' הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר. אנו מוצאים שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור, אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור אלא רק מהמדרגה הקודמת לו שנחשבת העדר בערכו, והיינו ענין הזריעה והרקבון המוכרח לכל גרעין, שהוא קבלתו לצורת הדומם, וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי, וצורת החי נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה, וזהו שכתוב 'עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד', אשר זהו מוכרח לכל אדם שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור. והנה הכתוב אומר (תהלים לו, ז) 'אדם ובהמה תושיע ה'', וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו והשלמת ענינו.

ויש להבין, א"כ איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה מצד הכנתם בעצמם. אמנם זהו שנבחן בהמשאלות שלהם, כי משאלותיו של אדם משונות ודאי ממשאלותיה של הבהמה, אשר כן בשיעור הזה נבדל גם כן ישועת ה' להאדם מישועת ה' להבהמה.

והנה אחר כל החקירות והבדיקות אין אנו מוצאים צורך נבדל נטוע בחפץ האדם מה שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת אותה ההתעוררות לדביקות אלקית, אשר רק מין האדם מוכן אליה ולא זולתו. ונמצא שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה המוטבעת בו להשתוקק לעבודתו ית', ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים מיוחדים במין החי, ואין כאן מקום להאריך בזה.

ועל פי זה נבין גם כן ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה כנ"ל. ובזה נבין דברי המשנה שאמרה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', דהיינו כדאמרן, שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר הקודם להויה שלנו בדרך החיוב, כאמור, שהוא הגנות הקודם להשבח, ומתוכו נתבונן בהשבח ביתר שאת וביתר עוז, והיינו דתנן 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'.

וזהו גם כן ענין ד' גליות שלנו גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית שהיא השלימות הגמורה המקווה לנו במהרה בימינו אמן. שהגולה היא ענין ההעדר הקודם להויה שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה הוא המכין להויה המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה כמבואר בספרים, לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם כמאמר חז"ל (אותיות דרבי עקיבא א), והוא ללמדנו שצורתו של ההעדר אינו אלא בחינת השלילה של ההויה. והנה צורת ההויה שהיא הגאולה, מודעת לנו בהכתוב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למגדלם ועד קטנם' (ע"פ ירמיה לא, לג). וא"כ יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת, שזהו חסרון האל"ף שחסר לנו בגולה והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור, שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה חוץ מאל"ף שהוא אלופו של עולם, והבן מאד.

ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין את אותה ההויה המיוחסת לו, נלמוד זה מהויות עולם הזה הגשמי[3], כי אנו רואים בהמושג של חירות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק על ידי הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה, בהמושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.

 וכמו שראינו בעם פולניא, שלא איבדו מלכותם, רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החירות ולא שמרו אותו, וע"כ נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנים, ובאותו זמן היו כולם נאנחים תחת עול השעבוד ומבקשים חירות בכליון עינים מקטן עד גדול, והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החירות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החירות, שהוא השעבוד, נטבע היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החירות. ועם כל זה בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה שהרויחו בכל החירות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים גם כן ויאמרו שממשלתם עצמם עוד מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הנכריה והלואי שעמדנו בראשונה, כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי.

ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל, כי רב מפרש המשנה דמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר, וע"כ אומר להתחיל מזמן תרח וכו', ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל.

ושמואל מפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', כי זמן ההוא הלא אינו נכנס אפילו בבחינת ההעדר הקודם להויה, בהיותם נשללים לגמרי מסוג הוית האדם, כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, כמו הסריס הנשלל מאהבה, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים, שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבותם במקצת, אלא מקוצר רוח ועבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום, וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה, ועל כן משם מתחילין.