תוכן

אשר יקרה מפנינים [וכל חפציך לא ישוו בה] וכו', והנחמדים מזהב ומפז רב וכו'. ולזה אמרו, העוה"ז, היינו הדרך של הכנה, הוא רק בחי' מעבר, ששם נוהג חיי צער. אבל בעוה"ב הוא דומה לטרקלין, היינו שבטרקלין נמצא כל מיני תענוגים. כמו"כ בעוה"ב, הנק' בחי' תורה בעצמה, שם נמצא כבר כל מיני תענוגים, כמ"ש הנחמדים מזהב וכו'. ונק' עוה"ב משום שזה בא אחר שעוברים את דרך התורה, הנק' בחי' חיי צער, משום ששם נוהג את ענין היגיעה.
נמצא לפי הנ"ל שעוה"ז נק' המצב שבו נמצא האדם בזמן שהוא מתחיל להכנס בדרך התורה. וזה המצב יש לו עכשיו, בתחילתו. לכן נק' עוה"ז, וזה רק פרוזדור. ואח"כ, כשבא לבחי' התורה עצמה, נק' עוה"ב, שהוא נק' מצב הבא לאחר שעבר בשלום את דרך התורה, הנק' פרוזדור, שאז מרגישין בחי' חיי צער תחי'. וזה נבחן עוה"ז ועוה"ב בדרך המוסר.
והנה אנו רואין שבזית יש שלש הבחנות, שהן עלין, ופירות, ושמן. והנה העלין הם ראוים למאכל בהמה. והפרי ראוי לאכילת אדם. אבל בזית עיקר הכונה אינו על הפרי אלא על שמן. והאדם השווה לעץ השדה, כמ"ש "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט) הוא. ותחלת הפריחה היא העלין, כי האדם תיכף בתחלת עבודתו ע"ד האמת, הוא מתחיל להרגיש בחי' צל, שהוא ענין הסתרה. כי אנו רואין בגשמיות שהעלין עושין צל על האדם. לכן מכנים את הצל, שה"ע הסתרה, בבחי' עלין.
ואח"כ כשמקבל עליו את כל הסתרות ומתגבר עצמו עליהן, נעשה מזה פירות, היינו שהעלין הם סיבה שיסובב פירי. כי לאחר הקבלת עול למעלה מהדעת, נעשה מזה בחי' מאכל, שהוא ראוי לאכילת אדם. היינו בזמן העלין, שה"ע הסתרות נק' מאכל בהמה, שנק' בחי' אמונה. וכשמקבל על עצמו את כל אלה הסתרות, אז עושה מהן מאכל אדם. אבל טעם של הזית הוא מר, כי בזמן שהוא עשה מאכל מהעלין הוא מר, אבל ע"י כתיתה הוא מוציא את שמנו, שהוא בחי' תורה, הנק' לריח שמניך וכו'.