כ) א מ ר ה ש כ ל : אמת הוא, שכל הבריות יוצאות מן הספירות. אמנם אין כולן שווים, כי הבריאה היותר עיקרי הוא האדם. ועל כן עיקר הספירות הוא בעבורו, ועל ידו הם נתקנות או נפגמות, עולות או יורדות, לפי מעשיו. ושאר הבריות אינם אלא טפל לאדם, ונקרא שהם לשימושו, ולכן הם נמשכים אחריו. והנה בהוציא הספירות את האדם, אז היה הענין הזה - שלא הוציאוהו אלא במציאותו, ולא במציאות קשרו הראוי לו, כי זה הונח לו להיותו קונה אותו במעשיו101 כנ"ל. אך בהוציא שאר הבריות, לא פעלו בענין זה, כי לא טוב להימצא שתי בחירות בשני מיני בריות ;
אלא אחת תהיה הבוחרת, והשאר נמשכות אחריה. והאמת, אין הוצאת שאר הבריות עיקר פעולתן102, כנ"ל. ולכן אפילו שהם מתדבקים אל הסיבה103, אין זה תיקון הסיבה104; אלא תיקון הנולד מן האדם הוא תיקון הסיבה, שאז אחר הסיבה נתקנים שאר המסובבים105. כי זה ההפרש שיש בין האדם אל שאר הבריות: שבני האדם הם מתקני הסיבה, ושאר הבריות מתוקנים אחרי הסיבה106. ומפני שאין להם חלק בתיקון, ע"כ אין להם להיות חלק בבחירה, כי הם צריכים בהכרח להמשך אחר סיבתם, לפי מה שהיא מכח מעשי בני האדם. ועליהם נאמר: "הכסא נושא את נושאיו"107 ;והמלאכים עצמם אינם אלא משרתי הספירות, מוציאי גזירתם"108.
כא) אמרה הנשמה: אם כן יותר הם שאר הבריות מן האדם? כי שאר הבריות יוצאות משלימות הספירות, פירוש:
בהיותם בהם בבחינת שלימותן, במה שהן לפי עצמותן, ובמה שהן בקשרן, מסובב בסיבתו109.
101. - ניתן לאדם לקבוע במציאותו את הקשר אל הספירות ע"י מעשי המצוות.
102. - של הספירות, ולכן מהות שאר הבריות שונה ממהות האדם, אף על פי שגם הן מושרשות בספירות, אבל רק כטפלות לאדם.
103. כאשר שאר הבריות מתדבקות אל הספירות, והרי דביקות זו היא בטבען.
104. אין זה גורם הגברת הדביקות בין הספירות, עד לספירה העליונה, ועד למאציל, שזו היא הדרך להוריד ממנו את ההשפעה.
105. רק האדם מהדק ע"י מעשי המצוות את הקשר בין הספירות עד למאציל, ועל ידי זה נתקנים כל המסובבים - הבריות.
106. אחרי שהסיבה, שהן הספירות, מתוקנת על ידי האדם.
107. שאר הבריות, שהן משרתי האדם (היי׳ נושאות אותו) - נישאות ונמשכות ע"י מעשי האדם, שהוא הפועל את כבוד שמים, לכן הוא בגדר כסא שעליו שוכן כבוד המלך.
108. המלאכים כשמם כן הם -שליחים, שמוציאים לפועל גזירת הספירות, להעביר שפע אל האדם או לסותמו, הכל כפי מעשי האדם.
109. שאר הבריות הן שלמות, הן מבחינת עצמותן, והן מבחינת הקשר אל סיבתן, שניתן להן בטבען. אולם לאדם חסר מצד טבעו הקשר אל סיבתו, וא"כ הוא בבחינת "חצי בריאה", כמבואר לעיל בסי׳ טז.