תוכן

יעקב ועשיו

'הביטו אל צור חוצבתם ומקבת בור נוקרתם'. כי זה הכלל, אין הבן נולד אלא ממקום חסרון שבהוריו, אשר בן הנולד משם משלימו שם, שזה סוד 'הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי', ולפיכך היו אימותינו עקרות, כי היו תמימים ושלימים, ועל כן אינם ראויים להוליד, כי לא היה להם מקום חסרון.

וזה סוד 'בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה', כי ע"י התדבקותו בהמצרית בת פרעה ירד מקדושתו והתגלה בו מקום חסרון כדי להוליד, אשר על דרך נ"ט בר נ"ט יספיק גם כן בשביל שרה. באופן שסוד 'צור חוצבתם', דהיינו אברהם, נמצא שנחצב על ידי זיווגו בבת פרעה. וסוד 'מקבת בור', דהיינו שרה, הוא נוקרה על ידי קבלתה בחינת החסרון מאברהם שקבל מהגר המצרית, והיה בה על דרך נ"ט בר נ"ט.

וזה סוד 'ויעתר לו הש"י' (בראשית כה, כא) ודרשו ז"ל 'לו ולא לה' (יבמות סד, א). כי בעיקר היה יצחק אבינו אינו ראוי להוליד, שהיה בתכלית השלימות עולה תמימה עד שנאסר לו לצאת למצרים, אכן רבקה כבר היה לה מקום חסרון מכח אבותיה בתואל ונחור, וזהו רמזם 'אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק' וכו' (עי' מזה עוד למטה).

נודע, כי עיקר הרוחים של הנשמות בא אליהם מכח התלבשותם בהגופין השפילים, כי על ידי התלבשות הזו נפגמים באמת גם הנשמות, כמו שאמרו ז"ל במשל החיגר והסומא שלעתיד לבא מלבישם זה בזה ונדונים יחד – ועל כן, כיון שנפגמים וקונים חסרונות, נמצאים על ידי זה ראויים לבנים כנ"ל, ועד"ז לכל המדרגות, על דרך שאמרו (נדרים כב, ב) 'אלמלא לא חטאו ישראל, לא היה לנו אלא ספר תורה ויהושע בלבד'. ומתוך זה תבין אשר כל תאותם של השלימים אינם - רק לריבוי קנינים ולבנים, מחמת שזהו החסר להם ממקורם השלם, כלומר, כי שלימות היה להם גם בשורשם, ולא ירדו לעולם הזה רק להוליד בנים ולהרבות קנינים, ואין אדם דואג על מה שיש לו, רק על מה שאין לו, וזהו פשוט.

וזה סוד 'כי ציד בפיו'. כי יצחק מתוך השלימות הגדול שבמקור נשמתו כמו שלא היה ראוי להוליד כנ"ל, כן לא היה ראוי להרבות קנינים כחפצו, שזהו עיקר חפץ השלימים כנ"ל, אכן עשיו מתוך פחיתת ערכו, היה מאוד ראוי לדבר, ועל כן אהבו, כי הבן משלים לאביו.

וזה סוד 'ורבקה אוהבת את יעקב'. כי רבקה כבר היה בה בחינת חסרונות, מתוך שהיתה בת רשע כנ"ל, ועל כן היה עיקר דאגתה רק בשביל למלאות החסרון, ועל כן אהבה את יעקב איש תם, כי כל תקותה לזכות לשלימות תלתה ביעקב.

וזה סוד 'ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן למה זה אנכי' (בראשית כה, כב). כי הרגישה שבעברה על מקום עבודה זרה עשיו מפרכס לצאת (בראשית רבה סג, ו), וא"כ למה התפללה על בנים שישלימו מקום חסרונה, ואדרבה ח"ו, וע"כ נכפל דאגה על דאגתה.

וזה סוד 'ויעתר לו ולא לה, אינו דומה תפילת צדיק בן צדיק' וכו' (יבמות סד, א). כי הצדיק בן צדיק אינו מקוה ואינו מתפלל לבנים שישלימו חסרונותיו, על דרך שנתבאר לעיל, כי הוא שלם מצד עצמו, אלא מתפלל ומקוה אל בנים כדי שירבו בקנינים וברכישת מדרגות.

והפכי אליו תפילת צדיק בן רשע, שהוא מקוה וצריך אשר הבנים ישלימו אותו מבחינת השלימות להיות בו חסרון מבחינת אבותיו, וכמובן שזהו קודם לקנינים, ועוד כי להשגת קנינים אינה צריכה לבן, שיכולה בעצמה, ונמצא זה אין מקום חסרון לה, כי בידה הוא, אלא השגת שלימות הקדושה הוא המקום חסרון שלה, שעל כן לבן צריכה.

ואומר הכתוב 'ויעתר לו השי"ת', כלומר למלאות החסרון של צדיק בן צדיק, דהיינו הערבוביא של שני לאומים נפרדים שמתוך מלחמתם זה בזה יוצאים כל ריבוי הקנינים בסוד הכתוב (בראשית ב, ג) 'אשר ברא אלקים לעשות', אמנם לו [ולא] לתפילתה מבחינת צדיק בן רשע, אשר רצתה רק לבן צדיק ושלם שלא יהיה בו שום פגם, כגון יעקב לבד, כדי למלאות רק מקום חסרונה כנ"ל.

וזה סוד הכתוב (בראשית כה, כג) 'ורב יעבוד צעיר'. שהשי"ת השיב לה – מאי היה חפצך בתפילתך, הוא שיהיה לך בן צדיק ושלם שיוכל למלאות חסרונך, אכן איש כזה לא יוכל לחיות ולגדול על כח עצמו, משום שלשלימים אין מקום לעבודה של כלום, וא"כ בהכרח לעבד הוא צריך, שיעבוד בשבילו מה שאינו יכול לעשות בעצמו, ועל כן הכנתי לו זה העבד תיכף במעייך, שזה סוד 'שני לאומים ממעיך יפרדו ורב יעבוד צעיר'.

וזה סוד 'וידו אוחזת בעקב עשיו' (בראשית כה, כו). כי חוק הוא בטבע, שכל המתדבק ומזדווג עם אחר, מוכרח לקבל הטעמים של חבירו לקרבו, באופן אם האחד צדיק והשני רשע, מקבל הרשע קדושה מהצדיק, והצדיק נפגם מטעמים שקבל מהרשע.

זווג בפיוסא זווג בהכאה: ודרך התדבקות הנ"ל הוא על ב' דרכים בסוד ימין ושמאל, דהיינו או שאוהבים זה את זה או ששונאים זה את זה, כלומר, אע"פ ששונאים זה את זה, יכולים להזדווג בהכרח, והיינו למשל כמו איש הרוצה להפיל לחבירו, הרי הוא מוכרח להתדבק בו היטב בידיו ובגופו, כדי שכחו יספיק להפילו לארץ, ותדע שאופן הזה הוא ג"כ דביקות המוליך הטעמים מאחד להשני כנ"ל, אלא דביקות באהבה נקרא זווג פיוסא, ודביקות בדרך מלחמה נקרא זווג בהכאה.

*

ואמרו ז"ל (זוהר שלח אות מו) 'ג' עלמין אית ליה לקודשא בריך הוא', ואיתא בכתבי אר"י ז"ל שהם בי"ע. פירוש, שהשם בכללו נבחן על ראש תוך סוף. הראש הם ירחי העיבור ששם נר דלוק על ראשו ורואה מסוף וכו', ונמשך מעולם הבריאה שהוא סוד הראש להעולמות.

התוך הם ימי הגידול וצמיחה של האדם הן בגופו והן בקניניו, דהיינו כל שני חיותו בעולם הזה, בסוד הכתוב (איוב ה, ז) 'אדם לעמל יולד' וגו', ונמשך מעולם היצירה שהוא בחינת התוך מהעולמות.

הסוף הוא גמרו של האדם והשלמתו, וזה ניהו הן לרעים והן לטובים, כי גם הרע - גבול יש לו, ובגמרו כל מה שבכחו נמצא מת ומתבטל, ואין צריך לומר הטובים, אשר אחר שגומרים המטרה שהשי"ת חפץ מהם, נמצאים מתים ומתפשטים מלבוש הצואה, על דרך שפרשו גבי יהושע כהן גדול בעמדו לפני המלאך, כמו שכתוב (זכריה ג, ד) 'הסירו את הבגדים הצואים', עיין שם (זוהר שלח אות רלב) שהוא הגוף. וזה סוד שהקב"ה משלים ימיהם של צדיקים וע"כ מתים ביום לידתם כנודע (קידושין לח, א), והוא נמשך מעולם העשיה, כי עשיה הוא לשון של גמר ענין כנודע.

וזה סוד ההפכיות שבעולמות.

וזה סוד יעקב בכור להריון ועשיו בכור ללידה, כבמדרש (מובא ברש"י בראשית כה, כו), יעקב נוצר מטפה ראשונה ועשיו מהשניה, צא ולמד מהשפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זה אחר זה, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, ויעקב בא לעכבו שיהיה ראשון ללידה כמו הראשון ליצירה, ויפטור את רחמה, ויטול הבכורה מן הדין.

ותבין מזה, אשר עיקר הבכור אינו הטפה א' מאביו ואמו לבחינת הריון, אלא עיקר הבכור הוא פטר הרחם, מי שנולד ונגלה לאויר העולם בראשונה, כי לולא כן לא היה יעקב צריך לקנות הבכורה, כי בלא זה הריהו טפה א' (וכן בפרץ, לא היה פרץ צריך לפרוץ על אחיו, והבן זה).

ונתבאר שסוד העיבור הוא בעולם הבריאה, והילודים משם באים בהפכיות, עליונים שבבריאה הם תחתונים ביצירה, והתחתונים בבריאה הם העליונים שבהיצירה, כי כן נבחנים כמו ב' אבנים בשפופרת קצרה.

ומזה תבין גם כן, אשר בגמר המטרה שהוא עולם החדש עולם הג' הנקרא עשיה, נעשה הפכיות ב', אשר העליונים שבהיצירה הם התחתונים בעשיה, והתחתונים שבהיצירה הם הם העליונים בגמר התיקון שנקרא עשיה ונקרא עקביים, כלומר סוף דבר.

וזה סוד 'עשיו הוא אדום' (בראשית לו, א/ח) ובזיון הבכורה. כי אע"פ שעשיו שאב את הזוהמה ונולד ממקום החסרון שנגרם מכח אבותיהם של רבקה כנ"ל, מכל מקום קדושתו של אברהם ויצחק רחפה עליו, ובעיקר בעת שהרג וביער את קליפת נמרוד הרשע והכניסהו לבגדי חמודות אל בית רבקה, אשר נשלם לגמרי בחינת קליפה של עשיו עד שלא היה ראוי עוד לצוד ציד.

וזה סוד 'ויבא עשיו מן השדה והוא עיף' וגו' (בראשית כה, כט), כלומר, שגמר כל תפקידו אחר הרציחה של נמרוד וקנין הגדול של בגדי החמודות שהושבו לרשות הקדושה.

ויעקב אמנם נתחזק על ידי רכושו של עשיו מתוך הניצוצין קדישין שהביא עשיו לבית, וזה סוד 'ויזד יעקב נזיד' (בראשית כה, כט), בסוד הכתוב (שמות יח, יא) 'בדבר אשר זדו עליהם' הנאמר במצרים, כי 'סער על ראש רשעים יחול' (ע"פ ירמיה כג, יט), ו'צדיק בארצם ירשו משנה' (ע"פ ישעיה סא, ז), ועל כן חפץ עשיו להנות מדרגת שלימותו של יעקב ולקבל ממנו ניצוצין קדישין חדשים כדי שלא ימות לגמרי בגמרו את תפקידו כנ"ל.

ואז אמר לו יעקב 'מכרה כיום את בכורתך לי' (בראשית כה, לא), פירוש, אם אתה מודה שאין לך זכות קיום בלעדי, א"כ הודה לי על בכורתי והשבע לי, כדי שיהיה ברור כיום, והבן. ואחר כך נתן לו האדום האדום שבישל יעקב, דהיינו מדרגת קדושת שלימותו, וכיון שאכלו וחי עליו, ע"כ אבד שמו, כי עשיו הוא מלשון עשיה ונגמר, שזהו היה תיכף מלידתו מכח קדושת אברהם ויצחק, ואחר כך מכח בגדי החמודות, אכן על ידי אכילת האדום האדום הזה דיעקב, קבל כח לצוד ציד מחדש, וממילא גם לחיות ולהתקיים בעולם, ועל כן מאז והלאה אבד שמו עשיו דמעיקרא, ונקרא אדום, ע"ש החיים שנתן לו יעקב, כי מכאן כל כחו של הפריה ורביה וקנינים שלו, ועל כן בניו נקראים אדום ולא עשיו, מטעם אבדת שמו, כמבואר.

וזה סוד 'ויבז עשיו את הבכורה' (בראשית כה, לד), דהיינו בכח אכילת האדום עצמו ביזה את כל שורשו וכחו שהיה לו מלידה ומעיבור מכח האבות הקדושים, ולא נשאר לו זולת כחו של יעקב שרכש מהאדום האדום שלו.

וזה סוד 'ויהי אך יָצֹא יָצָא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשיו אחיו בא מצידו' (בראשית כז, ל), יָצֹא יָצָא ב' יציאות – ה'אמת (גובר) מארץ תצמח' (תהלים פה, יב).

כלומר, אין יעקב נשלם בברכת האבות, אלא אחר ב' יציאות, הא' מרחם אמו לאויר העולם, שהוא סוד מן בריאה ליצירה, ונעשה העליון למטה ותחתון למעלה, ועשיו משעבד ביעקב כמו שהוא עתה.

והב' הוא היציאה מעולם היצירה לעולם העשיה, שאז יצא לבחינת גמר התיקון, וממילא נעשה שוב הפכיות, שהעליון ביצירה מוכרח להיות תחתון בעשיה, דהיינו עשיו, והתחתון ביצירה שהוא יעקב, מוכרח להיות עליון בעולם העשיה – הרי שהשלמתו של יעקב בקבלת הברכות אינו אלא אחר ב' יציאות, כי אז נמצא ממילא שהטפה הא' הוא התגבר באמת.

וזה סוד 'אמת מארץ תצמח': דהיינו כל הבלבולים שבעולם הזה נמשך רק מבחינת ההפכיות שבעולמות, עליונים למטה ותחתונים למעלה, ושפחה יורשת גברת, אכן כל זה הוא רק לצמיחה, משא"כ בגמר בישול, הדר (-חוזרת) האמת למקומו.

'יקום אבי ויאכל מציד בנו' (בראשית כז, לא) - כי אחר גמר התיקון, כשנגלה קבלת הברכות בידיו של יעקב, דהיינו בעולם העשיה כנ"ל, אז נשלם עמו יחד גם עשיו (מכח 'וידו אוחזת בעקב עשיו' (בראשית כה, כו) והבן), ועל כן תיכף בזו הרגע 'והנה עשיו אחיו בא מצידו ויאמר יקום אב"י', הוא ר"ת אב"י, כי בהשלימות הנגלה בעשיה מכח צידו סבר להקים על מכונם ג' העולמות הראשונים שהם אב"י ר"ת אצילות בריאה יצירה.

'ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד' וגו' (בראשית כז, לג) - יש כאן רמז גדול על הסוד 'וחד חרוב', כי בראותו את הירידה של העולמות הנגרם על ידי השלמתו של עשיו הרשע וכל הבזיון שלו בעולם העשיה, אז חרד יצחק חרדה גדולה עד מאד לגורלו של עשיו, וע"כ התחזק תיכף בכחו וגדלותו של יעקב, שברכותיו הצליחו באמת בידו כנ"ל, וזה סוד 'מי איפה הוא הצד ציד' וגו'.

ויתבאר היטב בכל האמור את דברי חז"ל (בראשית רבה סג, ט), 'האי הגמון ששאל לר' יהושע ב"ר מי יתפוס המלכות אחרינו, הוציא לו נייר חלק וכתב עליו 'ואחרי כן יצא אחיו' (בראשית כה, כו), אמר ההגמון, ראו דברים ישנים שיצאו מפי זקן חדש'.

והענין, כי נתבאר שסוד כל הטרחא והעסק והקנינים נוהג בבחינת עולם היצירה, שהוא סוד 'היום לעשותם' (דברים ז, יא), וסוד הגמר מלאכה בבחינת גמר התיקון הוא סוד עולם העשיה.

גם נתבאר ענין ההפכיות הנוהג בעולמות מבחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, שזה נוהג הן בכללים והן בפרטים ובפרטי פרטיות כנודע, שמטעם זה מרגיש האדם את השלמת צרכי הגוף יותר חשובים מהשלמת צרכי הנפש, כי בהאדם עצמו גם כן עליונים למטה ותחתונים למעלה, ועל דבר זה נקרא עולם הזה (בעודו תחת שליטת היצירה) עלמא דשיקרא.

וזה סוד 'בא מלאך וסוטרו על פיו'. כי בעיבור שנמצא תחת שליטת עולם הבריאה, הרי נר דלוק על ראשו וכו' ומלמדין אותו כל התורה כולה, אכן כשיוצא לאויר העולם, דהיינו תחת שליטת עולם היצירה כנ"ל תיכף כל בחינה ובחינה שבו מתהפך עליונים למטה ותחתונים למעלה.