תוכן

כעת אחרי קבוץ גלויות בארץ ישראל, עלינו ליצור חינוך לאומי יסודי מחודש על ידי טיפוח אהבה חברתית לגלות וליבוי גחלת הלאומיות שנתעממה זה אלפים שנה. כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו בכוח רחשי האהבה בלבד ואבריו נשמעים לו בהנאה בלי שום יראה מעונש, כן צריכים להשתית כאן שלטון הנשען על אהבה ומסירות אינסטנקטיבית של הפרטים לכלל.

אחת הסגולות היקרות שאבדה לנו במשך שנות גלותנו היא ההכרה הלאומית, כלומר הרגש הטבעי המקשר ומקיים כל אומה. חוטי האהבה המקשרים את האומה שהם כה טבעיים בכל האומות, התנוונו וניתקו מלבנו, חלפו עברו ואינם, אפילו המעט שנשאר מן האהבה הלאומית אינו טבוע בנו מבחינה חיובית כרגיל בכל האומות, אלא מקורו בסבל המשותף שנגזר על כל בן האומה הישראלית. הרי שהכרתנו וקירבתנו הלאומית הן בבחינת קירבת אחים לצרה, שאינה אלא גורם חיצוני שנתחבר ונתמזג עם ההכרה הלאומית הטבעית שבנו, מתערובת זו עלתה מין אהבה לאומית מוזרה שאינה מוכשרת לתפקידה, שכן מידת החום שבה מספיקה רק כדי התלהבות לשעתה, ואין בכוחה לשוב ולבנות אומה הנושאת את עצמה. איגוד המתקיים מתוך גורם חיצוני אינו איגוד לאומי כל עיקר, אנו דומים לאיחוד של איגודים בגוף אחד אשר שק עוטף אותם. אין גוף זה מלוכד ויציב, וכל תנודה חיצונית המשפיעה על השק מעוררת בגוף התרוצצות ופירודים המתאחים כבפעם בפעם באופן חלקי.

אם נדע להפיח רגשי אהבה לאומית בין פרט לפרט ובין הפרט לכלל, וכן נאמנות ומסירות ליהדות שהיו נטועות בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו, נשיג את ליכודנו הנצחי.

כשאנו מדברים על החינוך הלאומי, כוונתנו להשרשת אהבה בין אדם לרעהו ובין אדם לאומה כולה. ועם כל זאת, אין הכוונה לאהבה לאומית מופרזת, אלא לשיעור המספיק כדי שמירת קיומה של האומה ועמידתה ברשות עצמה. כל האהבה העודפת על השיעור המינימלי תוקדש לאנושות כולה, בלי הבדל לאום או גזע. יחסי האומה והאנושות הם כיחסי היחיד והאומה דין אחד להם.