חיפוש בספרים
חיפוש לפי שם מאמר או כותרת

ייחוד ההשגחה

תוכן

כשהאדם זוכה למדרגת דביקות אמיתי ביחודו ית', אז אי אפשר לו להרגיש שום נברא ואמצעי או אפילו מדרגות, מפני שהשי"ת הוא יחיד, ואין עמו שום מהות או ישות באיזה צורה שהוא, זולת השפלים שהמציאם מאין, אמנם מוכרחים לחזור ליחודו ית'[1]. כן ממש האדם הדבוק בו ית', הוא מרגיש רק את עצמו, אשר השי"ת פעל אותו בהשגחה פרטית בלי שום עזר ואמצעי, לא משום בריה ואפילו מעצמו, כי השי"ת לבדו הכין אותו בעל כרחו, וכמו חומר ביד היוצר, אשר החומר אינו עושה שום מעשה ועזרה להיוצר בעת שפעל אותו לכלי חפץ.

ואע"ג שעיני האדם הזה רואים בריות הרבה שמקצתם צדיקים כמותו, ואידך הם רשעים, מכל מקום אינם נחשבים בעיניו לשום מהות או ישות, באשר שהן הצדיקים והן הרשעים המה כחומר ביד היוצר, אלא הכלים שנגמרים הם צדיקים, ושלא נגמרו נקראים רשעים, וכיון שאי אפשר לשום נברא שיגמרם וישלימם זולת השי"ת לבדו בעצמו, אם כן גם הם אינם תופסים מקום ושום ריבוי, והכל השי"ת לבדו ברשות היחיד ממש.

ואדם הנ"ל נקרא 'חַד בְּדָרָא' (-אחד בדור), מפני שאינו מרגיש שום בריה וכח זולתו, לא להטיב ולא להרע ח"ו.

וזה שקשה לאדם זה: על מה נצרך עוד לתונם (-ליתנם) בגוף, כיון שנגמר המלאכה, צריך לחזור לשורשו לגמרי?

אמנם לאחר זמן, כלומר, בשעה שהתחיל להנות מבריות, דהיינו מחיזו דעבידתא[2], דאי אפשר בלי בריות, ובלעדי זה לא היה עיקר המטרה שלא במציאות, וא"כ בהכרח שיודה שרצון השי"ת מכל מראש הוא במדרגות, כי זהו כל האורות וכל האריכות ימים וכו' בסוד הכתוב (דברים יא, כא) 'למען ירבו ימיכם'.

ולפי זה נפתח לו הפתח שצריך לחיות בגוף אפילו אחר התשלום, הן בעד עצמו והן בעד אחרים, ואם כן כבר יצא מבחינת 'חד בדרא'.

גם כמו שנהנה מבריות אחרות שאינם עובדי השם, בכח היולי דעבידתא[3] דלא יתכן זולתם, כן מחוייב גם כן לקרב את הבריות לאביהם שבשמים.

ותבין בזה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ה'חד בדרא' שעוד לא קיבל כלום מהבריות, אלא הכל מהשי"ת בסוד 'והיה'[4] כנודע, ממילא אין לו שום חיבור ויחס ברשות הרבים לעזור לבריות. מה שאין כן האחרון שכבר אינו חד בדרא, כי מוכרח לקבל הארותיו בסיבת הבריות, שהמה חוץ הימנו ית', ועל כן יש לו יחס וקשר חזק לעזור להם ולקרבן.

ובהנ"ל תבין סוד 'עטרת מִלְכּוֹם' ששבה דוד המלך מבני עמון וישם אותה בראשו[5], וכן מה שאמרו חז"ל (זוהר וירא אות שלז) שכל מלכי בית דוד נתנסו בעטרה זו, אם הכתר הלמתם - ראוים למלוכה. ותבין בהאמור, שהוא סוד חיזו דעבידתא משקוץ בני עמון, שזה היה כל כח קליפת בני עמון בן בת לוט הצעירה[6], דאחר שכבש אותם השיג מהם עטרה זו, בסוד 'בואי בשלום עטרת בעלה' (פיוט לכה דודי), ושלום הוא סוד שלימות.

אמנם זכור שהכתר אינו ח"ו גוף המלך, אלא נלקח מזולתו, ועי' לעיל וד"ל, כי דוד היה משבט יהודה בן לאה הגדולה, וכן מרות המואביה ובת לוט הבכירה, אלא שהכתר נלקח מזולתו כנ"ל.


[1] עי' מאמר מבוא אות א' בביאור סוד 'אחד יחיד ומיוחד'.

[2] מושג המופיע פעמים אחדות בכתבי רבינו. צ"ע פיענוחו.

[3] היולי פירושו חומר שורשי. היולי דעבידתא הוא חומר השרשי של הבריאה, היינו גדלות הרצון לקבל. ויתכן כוונת רבינו למה שמבאר במקומות רבים כי הצדיק לאחר שתיקן עצמו, מקבל לרשותו כלי קבלה של הרשעים. עי' מאמר מבוא אות נה וכן בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות כב: "ראה ית' שסופם של הצדיקים לדחות לגמרי עניין הקבלה העצמית, ונמצאים נתמעטים מאור מקיף שלהם, כי נדחה מהם כלי החיצון הראוי לזה, וע"כ שתלן בכל דור ודור, שאין לך דור שלא יהיה בו חלק גדול מאותם הבריות שעיקר בריאתם אינם אלא בשביל הצדיקים, שיהיו המה הנושאים בחי' הכלים דחלל הפנוי בשבילם. שיתפעל בהצדיקים בחי' כלי חיצון על ידיהם, על צד ההכרח שלא ברצונם".

[4] יתכן וכוונתו לפסוק (זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

[5] שמואל ב' יב, כו-ל: "וילחם יואב ברבת בני עמון... ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד". וברש"י: "את עטרת מלכם - תועבת בני עמון 'מלכם' שמו, לשון מולך". ואף שהכתיב במקרא הוא "עטרת מַלְכָּם", אמנם בזוהר (וירא אות שלא) קורא לה "מִלְכּוֹם". ועי"ש בביאור מדרגת עבודה-זרה זו.

[6] בזוהר וירא אות שלט וז"ל בהסולם: "שתי בנות של יצר הרע, שהן מעוררות את היצר הרע לשלוט בגוף. אחת היא, נפש שמגודלת תמיד בגוף. ואחת היא נפש המתאוה לתאות רעות ולכל תאות הרעות שבעולם הזה, זו היא בכירה. והאחרת הראשונה, היא צעירה".