תוכן

הנה כל פעולות האדם הפרטי ותחבולותיו, הם סדר אחד שערך המאציל ב"ה בסוד בחירתו בו באהבה, שמבין כל המעשים האלו יוצא ציור אחד מזהיר כעצם השמים לטוהר, כי כולם מלוכדים ומשולבים זה בזה בסוד עילה ועלול סיבה ומסובב, עד שכל המעשים נתאחדו למעשה אחד בסוד 'מעשה הוי' כי נורא הוא' (שמות לד, י), כידוע ליודעי ח"ן סוד גאולה פרטית.
וזה סוד אחדות הפעולות מן הפעולות. פירוש, מכל נברא יוצאות הרבה פעולות שסופן להלכד זה בזה עד שנעשין פעולה אחת ממש כנ"ל, וזה היחוד מגיע בכל נברא ומעשיו.
ויש סוד אחדות הפעולות היוצאות מהפועל האמיתי, סוד בורא כל אלו הנבראים עושי מעשים הנ"ל, שערך הנבראים אליו כמו ערך הפעולות לנבראים כמובן. לכן אחר כל התאחדות מעשי הנבראים למעשה בסוד אם למקרא לאותו נברא פרטי, צריך שאחר כך יותאחדו ויולכדו כל הנשמות שבעולם לנשמה אחת ממש היוצא מבין כל הנשמות ונעשים אחד ממש. כמו בתחילת הבריאה, שנברא רק אדם יחידי, ומחמת הזווגים שלו הוליד בנים, וגם בנים הולכים בדרכיו מזווגי זווגים, עד שנעשה סוד העולם הזה בע' אומות ומתוכם זרע ישראל. ובגמר התיקון, יותלכדו זה בזה, עד שנעשים מבין כולם אדם אחד כמו אדם הראשון, והבן מאד.
וזה סוד 'כלל ופרט', ו'אין בכלל יותר ממה שבפרט', לכן כל פרט ופרט מסוגל בעוד שהוא פרט, להכלל בכלל. וזה סוד, 'כל שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא' (בכורות ו, א).
פירוש, כל אדם הוא פועל מעשים ותחבולות, ולגבי אותם המעשים ותחבולות הוא נחשב כבורא לגביהם (כי בגלל כן הבורא ית' בטח עליו, בסוד בה' בראם), כי בראם ממש, ועל ידו וחפצו יוצאים לאור, ומראיהם ודמותם לפי גלגל הכ"ח עתים עליו בסוד 'לכל זמן ועת לכל חפץ' (קהלת ג, א), וכפי השתנות העת, כן יוצא כרוז על מעשה הנולד אז, אם בן חכם אם כסיל, אם עשיר ואם עני, אבל צדיק ורשע לא קאמר, מחמת אחדותן זה בזה, ורובן זכאי בסוד צדיקים, ומיעוט עוונות נעשו לזכיות, עד שנתאחדים למעשה אחד כנ"ל.
'ומבשרי אחזה' (איוב יט, כו), דרך משל, אדם נברא מהרבה כלים שהם משרתים לו, גרועים או חשובים, כגון, הולכים בארץ, יושבים בראש, מוציאי סרחון, מעלי ריח וכדומה, שמצירוף כל המשרתים אלו מסודר מבינהם אדם אחד, כמו שנראה לעיניך.
ובא וראה, שאין שכל כלל במשרתים האלו. והטעם, מפני שיש גם לזה משרת מיוחד יושב ראש. ומתוך שאין שום פירוד כלל במשרתים, אינם צריכים כלל שכל ובינה לכל פרט ופרט, כי הוי דבר מותרות לגמרי, ואין נאה לפועל השלם לפעול דבר שהוא למותר.
ומובן שכל המשרתים מוכרחים להיות על תפקידם, ובהעדר משרת אחד מהם, יעדר כל האדם, אפילו משרת יותר נבזה, כגון מוציא רעי. וזה הטעם גם כן שאין לאבר המוציא רעי שום בושה כלל מעבדותו השפל, כי מאוחד מאד עם האדם והקומה כולו, והוא מצטרף לקיום הקומה, לא פחות משאר אברים, והבן ודו"ק.
ובדרך משל, נמצא שני איפות (פירוש, מדות), איפה של חסרונות ואיפה של מעלה וחשיבות, שאלו שתי איפות מחזיקים בקרבם וכוללים בתוכם כל הד' עולמות.
וזה סוד 'כל דנפח מתוכו נפח', ונעשה במקום זה כמו איפה. וזה סוד שורש ושורשו של כל הנבראים בבורא ית' בסוד להנות לנבראיו, שהוא לו ית' לנחת רוח, וזה שמו איפה של נחת רוח.
וכמו כן, האדם בעולמו הנקצב לו מן השמים, בורא תחבולות ומעשים רבים, וכולם יוצאים מסוד האיפה שלו, דהיינו, חסרון השגה בשורשו, וזה מוליד לו כל מיני חסרונות המתמלאים לו בסוד בית ולבוש ומזון וחיות ותענוגים וכדומה, כי כל אלה נמצאים בקביעות ונצחיות בשורשו כמובן. ומחמת שבא על ידי טפה סרוחה, זוכה להיות פועל ובורא בפני עצמו, שעל ידו משתלם בהשגת שורשו בסוד חב"ד.
פירוש, שזה נעשה בהתאחדות והסתדרות כל המעשים שלו למעשה אחד כנ"ל, שעל ידי כולם נשלם האיפה שלו כמו תרי"ג איברים משלימים דמות אדם, כמו כן תרי"ג פעולות משלימות צלם האדם. וזה סוד כל פרצוף מתחיל מחב"ד, והבן.
אבל התאחדות הנבראים לפועל השלם ית' וית' הוא בדרך אחר, אינו ענין כלל לבחינת השגה בסוד חב"ד, אלא בסוד התענוג בחינת נחת רוח, סוד המנוחה האמיתית, שזה סוד האיפה של הבורא כנ"ל, שמשורש זה נברא הכל. וזה מגיע לכל הנבראים ביחד להשלים, שלאחר ככלות הכל, יוצא הנחת רוח הזה במילואו, ובטלו כל השמות, כי נכללים בשם הזה ביחד, בסוד האיפה שמושך את כולם בתענוג נפלא בעצם סוד 'עין לא ראתה' (ישעיה סד, ג).
וזה סוד כתר עליון השורה על הפרצוף בסוד השראה, כי לא יבא בהשגה, ושורה בסוד יראת החכמה, לשבת "באמצע" תחתיו, אלא נטתה לצד הכתר לימינה.
ובדרך משל, חכם נפלא וחשוב, מסבבין אותו עבדים משרתים עושי תפקידו, איכרים, יוגבים, מוציאי אשפתות, שרים ומנגנות וכדומה. וידוע בסוד הגלגול, שכולם הם נשמה אחת, אלא בסוד התיקון חלקה המאציל לנצוצי נשמות בתוך גופים מפורטים, ומה שהיה בתחילה אדם אחד, דהיינו נשמה בגוף, נתחלק לניצוצי נשמות וגופים, שהעיקר הוא החכם, ומשמשיו המה ניצוצין שלו כנ"ל.
ובאמת זה סוד פנימיות וחיצוניות, כי בחכם עצמו נמצא גם כן כתכונת אותם המשרתים החיצונים הנפרדים המסבבים אותו. אבל בגמר השלימות מחולקים המה, שהחיצונים מתוקנים בהתגלות החכם עליהם בפנים מסבירות, להודיעם בעליל מה סודם ומה מעשיהם, והבן. אבל באיברי החכם עצמו לא יצוייר כלל בחינה זו לתענוג. כי די להם השגת היושב בראש, ואינם ראויים כלל לקבל תענוג מהשגה, רק צריכים לתענוג מורגש, כי באמונה הם עושים.
ולכן הבן מאמין, ועבד משיג, והבן.
וזה סוד, יחוד הנשמה באמונה ויחוד המלאכים בהשגה.